דף פריט
29-08-2018

העיר הופכת לבית ספר. הפרויקטים של "עיר חינוך"

מור, א' (אפריל, 2015). העיר הופכת לבית ספר. הפרויקטים של "עיר חינוך". הד החינוך, פ"ט(4), 85-82.

אלפי מורים ותלמידים בבת ים יושבים בכל בוקר ל"שחרית" — שיחה אישית רגע לפני תחילת יום הלימודים. בג'סר א־זרקא שיקמו תלמידי חטיבת הביניים המקומית את החלק של שביל ישראל שעובר ביישוב, והפכו אותו לחלון ראווה של המורשת המקומית ולמָנוע צמיחה כלכלי־תרבותי. בבתי הספר בחולון מתפשטת מהפכה פדגוגית, ולמידה מבוססת־פרויקטים הולכת ונעשית מודל הלמידה העיקרי בעיר. אלו רק דוגמאות אחדות ל"עיר חינוך" — רעיון שמוביל היום בתנופה רבה, ולא רק בישראל, המכון לחינוך דמוקרטי במכללת סמינר הקיבוצים, והן מופיעות, לצד רבות אחרות, בספר "עיר דמוקרטית: עיר חינוך במאה ה־21. מפת דרכים לשינוי חברתי־חינוכי־קהילתי", שראה ב־2014 בהוצאת המכון.

את המושג "עיר חינוך" (או עיר מחנכת) טבע ג'ורדי הראו, לשעבר ראש עיריית ברצלונה, שאמר בכנס הראשון של "ערים מחנכות" ב־1990 כי עיר היא "עיר מחנכת" מעצם היותה עיר, מאחר שכלל חלקיה ומרכיביה מהווים מקור לימוד לתושביה.

שלושה מעורכי הספר החדש — מיכל גלבוע־אטר (מנכ"לית משותפת במכון לחינוך דמוקרטי לצד יותם טרון), יעל שורצברג (מנהלת תחום "ערי חינוך" במכון לחינוך דמוקרטי) ורון דביר (מנהל ידע ואריזת תכנים) — התגייסו לבקשת "הד החינוך" לנסות ולהסביר את הרעיון, ובעיקר את יישומו בשטח.

שורצברג: "הרעיון בדמוקרטיה ובמערכת הערכים ההומניסטית הוא שלכל אחד יש את הייחודיות שלו, החוזקות, הדעות, אזורי התשוקה. עיר חינוך זה הרעיון שלקהילה יש אחריות לייצר מרחב שבו כל פרט יכול להביא את הייחודיות שלו לידי ביטוי. עיר כמקום שמאפשר לאדם לפעול. פתרון למתח בין היחיד לחברה".

דביר: "כמו שלפרט יש ייחודיות וסיפור, ככה גם לעיר. אנחנו שואלים איפה נפגשים האדם והעיר? מבחינה זו, העיר היא כלי אפקטיבי יותר מהמדינה אפילו, כי היא משפיעה יותר לטובת הכיוון הדמוקרטי".

שיטת הפעולה של "עיר חינוך" היא בשליחת "צוות התערבות" — מספר מצומצם של חברי מכון (המונה כ־75 איש) העובדים בשיתוף פעולה עם הגורמים המתאימים בעיר המבקשת לחולל שינוי ־משלב החשיבה המוקדמת ועד לליווי שלבי הביצוע השונים. התקציב מגיע מכל מקום אפשרי: החל בתקציב העירוני וכלה בחסויות ופילנתרופיה. בג'סר א־זרקא, למשל, מהעניות שבמועצות המקומיות בישראל, נהנה הפרויקט מתמיכה נדיבה של קרן קיסריה.

ניקח את ג'סר א־זרקא כדוגמה. מה בעצם עשיתם שם?

גלבוע־אטר: "כשהתחלנו בג'סר א־זרקא גילינו תהום. אמרנו, ננסה לזהות חוזק ולמצוא הזדמנות לפעולה מְשַנת חיים. ממנפת. כי כדי להתגבר על התהום, צריך תהליך משנה חיים".

ההזדמנות הממנפת נמצאה להם בשביל ישראל. "השביל עובר בשטח היישוב, אבל הוא היה מנותק ממנו", מספרת גלבוע־אטר. "המטיילים המעטים שלא דילגו על החלק המוזנח הזה של השביל, השתדלו מאוד להתעלם מהיישוב שמסביבו".

 כדי לשנות את המציאות העגומה הזאת, הוביל צוות ההתערבות של "עיר חינוך" מהלך להפעלת ילדי חטיבת הביניים המקומית בשיקום השביל. "הילדים היו צריכים לברר את הסיפור של הכפר ושל המשפחות. הם עברו תהליך של חידוד הזהות האישית, המשפחתית, היישובית. לאחר מכן, תושבי המקום נדרשו להכריע מה הסיפור שמספרים. זה כבר לא היה רק של הילדים, אלא של הקהילה כולה".

כל עיסוק בנרטיב מעורר, כידוע, ויכוח. "מכונן", מכנה גלבוע־אטר את הוויכוח שהתעורר בג'סר א־זרקא. אך בסופו של דבר, סיפורו של המקום ואנשיו מסופר על שלטים ששובצו לאורך נקודות ציון בשביל המשוקם. למטיילי השביל שמגיעים לג'סר מחכות פנינות מקומיות, כגון בית קברות רומי, מסגד מהתקופה המוסלמית המוקדמת ושמורת נחל תנינים. "העבודה על השלטים האלו הובילה לתהליכי למידה רבים", מסבירה גלבוע־אטר. "הם למדו היסטוריה, גאוגרפיה, אנגלית".

מעבר לכך, השביל הפך למנוע צמיחה כלכלי ותרבותי ביישוב, אבן שואבת למיזמים, דוגמת מוזיאון מקומי שהקימו ילדי כיתה ד', מסעדות, שוק איכרים וכפר נופש קטן.

הגורם המרכזי המשותף לכל היוזמות של "עיר חינוך" הוא שיתוף פעולה. "אין הנחתות מלמעלה", חוזרים העורכים ומדגישים. הציבור הרלוונטי — תושבים, אנשי העירייה, מנהלים — שותפים מלאים להחלטות ולביצוע.

"אבל זה לא פשוט כמו שזה נשמע", אומר דביר. "כולם מסכימים שלציבור יש זכות להשתתף בעיצוב גורלו. זה הדגל של כולם. אבל פרקטית זה קשה מאוד. המשמעות היא לחלוק סמכויות, לוותר על כוח, לתת אחריות. העבודה האמיתית היא לא רק פרויקטים ורטוריקה דמוקרטית, אלא לבנות תרבות דמוקרטית. ויש גם קושי ליצור חשיבה מוכוונת עתיד".

גלבוע־אטר: "הקושי הגדול הוא עוד לפני שהתהליך מתחיל. כדי להגיע לזה שראש הרשות המקומית בכלל ירצה השתתפות של הציבור, הוא צריך לעבור דרך. זה שלב קשה שבו הרבה פעמים זה נבלם. אנחנו שומעים הרבה את האמירה 'זה הונחת עלינו', אבל אנחנו שם כדי לתווך את הרעיון; להגיד לראש הרשות, למשל, שזה בסדר שעובד כזה או אחר לא רוצה כרגע לשתף פעולה".

מכנה משותף אחר של פעולות "עיר חינוך" הוא שבירה מטפורית של קירות בית הספר והפיכת המרחב העירוני למרחב של חינוך דמוקרטי. הקהילה הופכת להיות קהילה מחנכת ומתחנכת, ו"החיים האמיתיים" שמחוץ לספרי הלימוד — המדרכות, הפארקים, האנשים — הם חומרי הלימוד.

עוד לא הסתיים הניסיון לעשות חינוך דמוקרטי בתחומי בית הספר, וכבר אתם יוצאים החוצה?

שורצברג: "היציאה שלנו למרחב התחילה מתוך רצון לחזק את בתי הספר. אם נבדוק מה משפיע על מה, החברה על החינוך או החינוך על החברה, נראה שכמעט תמיד התשובה היא המקרה הראשון. רפורמות חינוכיות שעובדות באו מהחברות. קח לדוגמה את בתי הספר של החינוך הדמוקרטי. זה התחיל מההורים. אי אפשר שהאחריות הבלעדית לחינוך תהיה של בתי הספר. צריך מרחב שיוכל לאמץ ולהכיל את זה; קהילה שתצפה לשינוי שיכול להתחיל בבית הספר ואסור שייחסם על ידי מה שמחוצה לו. צריך תודעה קהילתית לסוג אחר של חינוך. בית הספר נשאר גורם מרכזי בעיר החינוך, אבל לא הבלעדי".

גלבוע־אטר: "בית הספר לא משנה את החברה, החברה יוצרת את בית הספר. העיר היא המכל שבתוכו בית הספר נמצא, ולחברה יש אחריות עליו. אם ההתכתבות הזאת לא תהיה, כל דבר שיקרה בבית הספר יהיה מוגבל באימפקט שלו. אנחנו מדברים על פרקטלים של דמוקרטיה שבית הספר הוא אחד מהם. רוצים ליצור עיר עם אג'נדה. בית הספר חלש ביכולת שלו לחולל שינוי".

דביר: "חולון היא דוגמה מצוינת. הילדים יוצאים מבית הספר ללמוד ברחבי העיר, 'בעולם האמיתי'. זה הופך את הלמידה לרלוונטית ואת החינוך לאפקטיבי. בית הספר הופך לעיר, העיר הופכת לבית ספר. הזדמנויות הלמידה ברחבי העיר קשורות למסגרות הפורמליות, אבל יש להן גם קיום משל עצמן. אנחנו שואלים איך לחבר 'שחקנים' שונים לחינוך".

סיכום המאמר נכתב בידי צוות פורטל מס"ע

מה דעתך?

    אפשר ביבילוגרפיה?

    פורסמה ב 28/03/2017 ע״י עידן עזריה
    מה דעתך?