29-08-2018

המחנך, ומדוע אסור שיהיה מנהיג

בק, ש' (2015). המחנך, ומדוע אסור שיהיה מנהיג. קולות, 10, 5-2.

פרופ' שלמה בק משמש ראש התכנית לתואר שני בהכשרה להוראה במכללה קיי, לשעבר נשיא המכללה

עִם קֹמֶץ שָׁמַיִם בַּיָּד
הָיִיתִי עוֹבֵר אֶת חַיַּי.
הָיִיתִי חוֹצֶה אֶת הַיָּם
בְּרַגְלַי
עִם קֹמֶץ שָׁמַיִם בַּיָּד
.

(אברהם חלפי, שירים, ב, עמ' 92, הוצאת הקיבוץ המאוחד 1988)

אפתח בהצגת תובנה שהציע מאוריציו לאזראטו. לאזארטו מפתח רעיון של הפילוסוף הצרפתי מישל פוקו, שבסדרת הרצאות שנשא בקולג' דה פרנס, תיאר את תכונותיו של האדם שהוא כינה "היזם של עצמו". לפי פוקו, אדם זה הופיע בתקופה הניאו־ליבראלית. לכאורה, מדובר באדם פעלתן ועצמאי, מחושב, רציונאלי ותכליתי. אך זהות זו היא פרדוקסלית. הוא אמנם מרגיש חופשי, אך למעשה האוטונומיה שלו מוגבלת מאוד. לאמתו של דבר, מעשיו והתנהגותו מוכתבים על-ידי אחרים. מרצונו החופשי ומבלי שיחוש בכך הוא עושה את מה שמצופה ממנו לעשות. בעצם הוא אינו שולט בזמנו או באורח חייו.

לאזאראטו מראה כי המנגנון המשעבד את היזם של עצמו הוא מתוחכם למדי. הוא מושתת על כך שהאדם כובל את עצמו מרצונו החופשי משום שבאופן קבוע הוא "מצוי בחוב" (the indebted man). את האדם המצוי בחוב מניעה האמונה שזהותו האישית נקבעת על-פי מה שיש בבעלותו ועל-פי מה שהאחרים חושבים שיש ברשותו. מרצונו החופשי הוא מתמכר למרוץ צריכה מטורף. הוא מרגיש חובה מתמדת לשדרג את המוצרים שברשותו, ובטוח שבכך הוא משדרג את עצמו. כדי שיהיה בסדר הוא חייב שהמכונית החדישה ביותר, הטלפון החכם המתקדם ביותר או מכשיר הטלוויזיה המתוחכם ביותר יהיו בבעלותו. אך מה שהוא רוכש הופך למיושן ביום הקנייה. דגם חדש ומשודרג של המוצר מיוצר מיד לאחר הקנייה, וכדי להישאר עדכני האדם חייב לקנות את הגרסה החדשה שלו. האדם מן השורה שאינו בעל הון בלתי מוגבל נאלץ, מבחירתו החופשית, להוציא יותר אמצעים מאלה העומדים ברשותו. הוא עובד ללא גבול, לווה כספים וממשכן רכוש כדי להמשיך במרוץ הקניות המלובה בפרסומת האין-סופית. בסופו של דבר רבים מנכסיו אינם שייכים לו, ובעלותו עליהם בעצם פיקטיבית.

"האדם המצוי בחוב" עושה הכול כדי שהבנק לא יחסום את חשבונו או כדי שכרטיס האשראי שלו יכובד. הוא נמצא תמיד בחשש ובמגננה. הוא חייב כול הזמן לכסות את יתרת החובה שבחשבונו. הוא חייב להראות למלווים שביכולתו לשלם בזמן את חובותיו. הוא נמצא מראש בחזקת חשוד, אלא אם הוכיח את ההפך. אך היות שמעשיו נתפסים כחופשיים, הוא אחראי להם. אחריות זו מעמידה אותו בפני מבחן מתמיד של הערכה חיצונית (מטעם המלווים המבקשים הוכחות לכך שניתן לבטוח בו). בדומה לנוצרי אדוק שחייב להתוודות על חטאיו, הוא מרגיש אשם מעצם העובדה שהוא נמצא ביתרה שלילית, וחייב תמיד להצדיק את עצמו. תרבות הרפלקסיה העצמית, הרווחת כיום, ניזונה ולא במעט מנטייה זו של סנגור עצמי.

לכך מצטרפת התחושה שככל שהאדם המצוי בחוב מנסה להתקדם במרוץ החיים, חייו נעשים קשים יותר, ובעצם הוא דורך במקום, אם לא נסוג לאחור. האדם מתרחק מהאידיאל של חיים באושר. הוא מודע למגבלותיו הכלכליות (ההון העומד לרשות מרבית האנשים איננו מספיק לצורכיהם), הוא חושש לעתידו וחש תסכול ואכזבה מחוסר יכולתו לממש את מטרותיו, ובדומה לאופק שמתרחק ככול שמתקרבים אליו, הם אינם ברי השגה, שהרי הם צומחים בהתמדה. בינתיים הוא חי את הרגע. "שורף את הונו" על בילויי העולם הזה בחינת "אכול ושתה כי מחר נמות". ממילא אין טעם לחסוך (ריבית אפס), ואין סיבה שלא לנצל עד תום את מנעמי החיים כל עוד הם בהישג יד.

האדם המצוי בחוב נכנס למרוץ הקניות משום שהוא חי בתרבות פוסט־מודרניסטית, שבה השינוי המהיר והמואץ הוא הדבר הקבוע היחידי. זוהי תרבות נזילה, שטוחה וחומרנית, רדופת רייטינג ותלויית אפנה, שבה התדמית (בדמות המותג) חשובה מהמהות. התרמית והזיוף הם חלק בלתי נפרד מהחיים בעולם של שעתוק. הפרופיל האישי של האדם בפייסבוק חשוב מדמותו האמתית. בהמולת הרשתות החברתיות, שבהן קל ליצור "חברויות" וכל קול יכול להישמע, ולרוב גם להיבלע, נוצרת סביבה וירטואלית שבה מרוב "קשרים" האדם עלול לאבד את יכולתו ליצור קשר משמעותי עם האחר. הוא עלול להרגיש משועמם, מנוכר, מודר ודחוי. במצב זה, האדם עלול לאבד את זהותו ואת משמעות חייו. הוא מבקש להיות מאושר, אך חולם רק על פרסום ועושר. זהותו של האדם המצוי בחוב מתפתחת בתוך סביבה הישגית ותחרותית. כל פרט מרגיש שהוא חייב להיות יזם, וכיוון שהמשאבים בעולם מוגבלים, הוא חייב כל הזמן ליצור לעצמו תדמית שהוא עדיף על מתחריו. העולם מחולק לאדם ולזולת המתחרה בו, שהוא רואה בו איום. המטרה מקדשת את האמצעים, והוא אינו מסוגל עוד לבטוח בזולתו. יותר ויותר הוא נשען על רגולציות ועל מערכת המשפט להסדיר את יחסיו עם האחר בחברה.

סבלו של הפרט מועצם משום שהוא חי בחברה שאינה מספקת לאדם רשת ביטחון או תחושת רווחה. האדם המצוי בחוב חי בתרבות פוליטית-כלכלית-חברתית ניאו־ליבראלית, שאחד מערכיה המרכזיים הוא האלהת ההפרטה. האדם הפך להיות האחראי היחידי לגורלו. מה שהיה בעבר זכות (מזון, מגורים, חינוך, בריאות, ביטחון כלכלי, זקנה מכובדת) הופך להשקעה אישית, כשהפרט לבדו אחראי לעתידו. לשם כך, הוא משקיע הון עתק ברכישת פוליסות ביטוח שאמורות לספק לו את ההגנה שסיפקה לו קודם לכן המדינה או הקהילה.

נרחיב את היריעה. מזה מספר שנים אנו חיים בחברה כוחנית ומתלהמת. מסתגרת ומסוגרת, חרדה ומתחרדת, מבדלת ומתבדלת, שסועה לרסיסים ומדירה את הזר ואת האחר. אנו חיים בחברה מאוימת ומאיימת, שלועגת למי שמתון בדעותיו ובהתנהגותו ומאלילה את הצעקן, הצרחן, המגדף והמנאץ. יש, אמנם, לחברה גם פנים אחרות. מדי פעם מבצבצת ישראל שהיינו רוצים לחיות בה, אך האווירה הכללית היא לוחמנית ושחצנית. הצניעות הפכה ממידה טובה לתכונה בזויה.

אך הבעיה אינה רק מקומית. בעידן הגלובליזציה, האנושות כולה, כך נראה, דוהרת לקראת אבדנה. לראשונה בתולדותיו האדם מסוגל להשפיע על הטבע. לא רק לנצל את כדור הארץ לצרכיו, אלא גם להמיט עליו כליה. במאות השנים האחרונות פשט האדם לכל פינה על פני הגלובוס. הוא הגיע לירח, וחלליותיו סובבות בחלל. הוא פיצח את סודות הגנום, למד להנדס צמחים ולשבט בעלי חיים, המציא מחשבים חושבים ויצר מכונות המסוגלות ללמוד. אך יכולות חדשות אלה מאיימות על המשך קיומו של כדור הארץ ואולי גם על שרידותו של המין האנושי. האדם מנצל את משאבי הטבע ללא חשבון וללא בקרה. ללא צניעות ובושה הוא משנה את צורתה הפיזית של הפלנטה (מקים ערי ענק, בונה סכרים עצומים, סולל כבישים מהירים וכורת יערות גשם), משפיע לרעה על מזג האוויר השורר בה (פליטת גזי חממה והתחממות כדור הארץ), מציף אותה בקרינה הרסנית, מזהם אותה בפסולת ומאיים על יושביה בנשק להשמדה המונית.

הרוע, שמקורו באדם, הגיע לשיא מפלצתי במאה השנים האחרונות (ובמיוחד במהלך מלחמת העולם השנייה). במדינות רבות האדם נמצא בסכנה מתמדת לביטחונו הפיזי (בין היתר בשל התגברות הטרור, האלימות והפשיעה, ההתנכלות לזרים ונזקי הסמים והאלכוהול). בחלקים נרחבים של העולם חיים אנשים באיום מתמיד של רעב או של אבטלה. העבודה אינה מספקת יותר פרנסה בכבוד. הקושי לרכוש או לשכור קורת גג הולך וגדל, ומספר חסרי הבית נמצא בעלייה. רוב אוכלוסיית הפלנטה חיה בעוני ובדוחק במדינות העולם השלישי ובשכונות עוני ואזורי מצוקה בלבו של העולם הראשון. מדינת הלאום סובלת מקשיי משילות, מוסדותיה קורסים, הגירה המונית מאיימת על זהותה החברתית-תרבותית ועל ערכיה הליבראליים, והיא מאבדת את עצמאותה הכלכלית. מספר קטן של תאגידי ענק מרכזים בידיהם משאבים חסרי תקדים, וכוח ההשפעה שלהם אינו מוגבל, משום שהם אינם כפופים למערכת דמוקרטית כלשהי.

בתוך כל אלה האדם בעל החוב, החרד לעתידו והחרד מכל מי שסובב אותו, מחפש לו מזור. הוא רוצה למצוא קוסם שבאבחת חרב ישלם את חובותיו ויפתור לו את בעיותיו האישיות והציבוריות. מכאן צומחת השאיפה למצוא מנהיג, שידע מה לעשות, שייטיב עם העם ויביא גאולה לעולם. בעולם הפרסום והתדמיות, רצוי שהוא יהיה כוחני ככל הניתן, צעקן ככל האפשר, פשטני, מתלהם ומסית (דונאלד טראמפ כבר אמרנו?). מנהיג שבהבל פיו עושה סדר בכאוס ומשיב לאדם את כבודו ואת מעמדו בעולם.

מה שמתרחש בין כותלי בית הספר משקף נאמנה מציאות זו. המוסד החינוכי עצמו מתפקד כאדם בעל חוב בחברה הניאו־ליבראלית. החל מגן הילדים, ובמיוחד בבית הספר העל־יסודי, המוסד החינוכי סוגד למולך הציונים. מטרת הלימודים היא להשיג תעודה טובה בכל מחיר ובכל אמצעי. בתרבות שבה החיים הם תחרות אחת גדולה, קנה המידה היחידי להצלחה חייב להיות מדיד ובר השוואה. הציונים והתעודות הפכו להיות מטרה כמעט בלעדית של מערכת החינוך המשעבדת לכך אפילו את הפעוט בגן הילדים. המנהלים, המורים והתלמידים מסתובבים בבית הספר כאילו היה זה כלוב של עכברים רדופים. הם כל הזמן לחוצים. תמיד צריך "להספיק". זוהי סביבה שבה "כאילו" לומדים. לשום דבר אין באמת זמן. כמו בעל חוב שאינו שואל מדוע ולשם מה, גם באי בית הספר מחשבים את זמנם בין מבחן למבחן, בין מיצב לבגרות, בין PISA ל TIMSS. מבלי לשאול מדוע ולשם מה. האווירה היא תחרותית. השיח הוא על הישגים. אמת המידה היא התעודה.

בית הספר משתלב היטב בתרבות הצרכנית/צרחנית, שבה התדמית הפכה למהות שבשמה ולשמה הכול מתבצע. זו תרבות שבה מככבים הלוגו והרייטינג. כולם (בתי ספר, מנהלים, מורים ותלמידים) צריכים להיות "מצטיינים", "ראשונים" או "ייחודיים". סיסמת הפרסומת "מי מספר אחד?" היא חזות הכול. "שמו" של בית הספר חשוב ממה שמתרחש בין כתליו.

בית הספר יוצר סביבה תחרותית, והתחרות מולידה אלימות והונאה. לרוב, אם כי יש יוצאים מן הכלל, בית הספר הוא מסגרת כוחנית, מדירה ואלימה. הוא משמר ומרחיב פערים ומקבע מצב תמידי של התמודדות. יש הרואים במצב זה ערובה להתקדמות האנושות, וטוענים כי הרצון להיות ראשון מביא אנשים להישגים מרשימים בכל תחומי החיים. אחרים תולים במצב זה את הטעם לסבל האנושי, שכן המטרה עלולה לקדש את האמצעים ולמנוע תחושת סולידריות ושיתופי פעולה שאינם אינטרסנטיים. אם מישהו נמצא במקום הראשון, כל השאר אינם נמצאים שם, והימצאות כל-כך הרבה אנשים במצב של כישלון, אכזבה ותסכול היא מתכון לכינונה של חברה כוחנית ותוקפנית. באופן פרדוקסאלי, מבטאת זאת הסיסמה "אפס סובלנות לאלימות" שהיא עצמה אלימה ותוקפנית.

בכך, אכן, מכין בית הספר את הילד לחיים בחברה, שהרי היא עצמה, כאמור, מדירה, תחרותית ואלימה. חשובה בה התדמית (הציון הגבוה אינו מלמד בהכרח על ידע מעמיק). החשוב מכל – צריך להרגיל את הילד לכך שהוא יראה את הדרך שבה הוא לומד ואת המערכת שבה הוא שוהה כמובנים מאליהם, שכך הדברים צריכים להתנהל. הילד הופך להיות ממוקד מטרה. הוא לומד שלא להתייחס ברצינות למה שלא יהיה במבחן, והוא לומד לבוא בטענות למורים שבאמת מנסים ללמד אותו על כך שהם מבזבזים לו את הזמן ("זה יהיה בבגרות"?). הוא פשוט אינו רואה בלמידה תהליך שמטרתו להרחיב את אופקיו, לגוון את התנסויותיו ולפתח את זהותו.

מה כבר יכול להיות מעניין בבית ספר שכל מעייניו חיצוניים ללומד. בכיתות קטנות בגודל אך דחוסות בתלמידים, קשה מאוד לראות את הלומדים, את רצונותיהם, את תקוותיהם ואת משאלותיהם. הכול כפוי וכופה, הכול נועד לרצות מישהו אחר. וכך נחלש הדיאלוג ומתגבר חוסר האונים. כבר כתלמיד מתרגל האדם לחיות כבעל חוב. הוא חייב לצבור ציונים ולהשיג תעודה טובה, והדבר מוטל על כתפיו, שהרי הוא אחראי לגורלו. הוא כל הזמן במגננה, מבקש לרצות, צריך להוכיח את ידיעותיו...

ספק אם החברה שבה אנו חיים, ושלתוכה אנו מגדלים את ילדינו, היא חברה שראוי לחיות בה ולחנך לקראתה.

האם מי שמנהיג את בית הספר או את הילד להצלחה, שאלה סממניה, ראוי להיקרא מחנך?

לפילוסוף הצרפתי מישל סר ברור כי החברה של ימינו מעצימה את הסבל האנושי. היא נשענת על עקרונות מוטעים וכתוצאה מכך היא ניצבת בפני סכנה קיומית. לטעמו של סר זו חברה שנסמכת על צורת חשיבה מוטעית, על תפיסת עולם מוגבלת ועל אבדן המצפן המוסרי.

צורת החשיבה שלנו מוטעית משום שהיא מבוססת על הכלל הלוגי (כלל "השלישי המוצא") – לפיו או שטענה היא אמתית או שהיא שקרית ואין אפשרות שלישית. כפי שסר מראה, כלל זה יכול בעצמו להיות שקרי. דוגמה לכך היא הטענה שכל מספר יכול להיות זוגי או אי־זוגי. חכם יווני גילה במאה החמישית לספירה שלא ניתן לבטא את אורך האלכסון של ריבוע שאורך צלעו סנטימטר אחד לא כמספר זוגי ולא כמספר אי־זוגי (שכן, לפי משפט פיתגורס, מדובר בשורש של המספר 2). כדי לבטא מספר זה יש להמציא שלישי מסוג חדש (מספרים אי־רציונאליים). היצמדות לכלל "השלישי המוצא" מביאה לחשיבה דיכוטומית ומבדלת. היא מדגישה ניגודים ומעצימה מחלוקות. המציאות, לעומת זאת, היא סבוכה ורבת פנים ויש בה יוצאים מן הכלל, ולכן מדובר בכפייה של צורת החשיבה הלוגית על טבע שהוא כאוטי במהותו.

צורת החשיבה הבינארית משרתת עולם שבו שוררת מלחמת קיום תמידית, ובו האדם הוא בהכרח טורף או נטרף. המוסר הנלווה אליה ברור: כל מי שאינו שייך למחנה שלי הוא נגדי. ההיגיון מחייב אותי לפעול להגנתי. לכן, השתחררות מתפיסה בינארית זו היא הכרחית למי שמבקש למזער את הסבל שנמצא בעולם. ככלל, החשיבה הדיכוטומית אינה מאפשרת לאדם להתמודד עם דילמות מוסריות. ההיגיון הבינארי מביא לצורת חשיבה מסווגת והירארכית. היא מבססת את ההתייחסות לעולם במונחים של סדר מדיר ("משלנו" ולא "משלנו") ומעריך (טוב, רע). שהרי אם יש אמת אחת, והיא מתבטאת במה שאני חושב, כל מי שחושב אחרת הוא במקרה הטוב טועה. במקרה הטוב פחות הוא מטעה, ואם הוא מתעקש על דעתו, הוא גם מסית ומדיח – אויב שיש להילחם בו ולמגר את השפעתו. החשיבה הרציונלית הבינארית, היא, אפוא, אחד הגורמים המרכזיים לסבל האנושי.

לטענתו של סר, צורת החשיבה הבינארית מובילה את האדם גם להכרה מוטעית של העולם. האדם המודרני מאליל את המדע ומתעלם מכל מקור מידע אחר שיכול לסייע לו להתמודד עם הסבל האנושי. הוא אימץ את ההבחנה הדיכוטומית בין ידע שהצדקתו מדעית, ולכן הוא רציונלי ויכול להיות אמין ואמתי, לבין סברה או אמונה שהצדקתה אינה מדעית, ולכן היא אי־רציונלית ולא ניתן לבטוח במהימנותה. רעיונות שמקורם באמונה דתית, בחוויה מיסטית, בחלום, ביצירה אמנותית, באינטואיציה, במיתוס, באגדה או במשל אינם רציונליים. האדם לא הגיע אליהם באמצעות מתודה מדעית קבילה, ולכן הם אינם מבוססים, והם אינם ראויים לכינוי ידע. דחייה החלטית זו של כל מקור ידע שאינו מדעי מעוררת קושי ניכר. היא מביאה לוויתור על מקורות ידע חשובים שהיו לאדם הקדם־מודרני, ולוויתור זה יש מחיר כבד מנשוא.

סר סבור שהסוגיה החשובה ביותר שצריכה להטריד אותנו היא הרוע שמקורו אנושי. סוגיית הרוע סבוכה, מורכבת וחובקת כול, וההתמודדות עמה צריכה להיעזר בכל משאבי הידע האנושי. העיסוק בסוגיית הרוע האנושי אינו יכול להיות מוטל על כתפי המדע לבדו, משום שזה נוטה להתעלם ממנה כליל, שכן הכללי והאוניברסלי, שבהם עוסק המדע, אינם מסוגלים להיות רגישים לסבל האנושי. הפרדוקס הוא שככל שהידע הוא אישי וסובייקטיבי יותר, כך הוא מגלה יותר אמתות כלליות, אוניברסליות ונצחיות על האדם ועל עולמו. לטעמו של סר, לצורך ההתמודדות עם הרוע, התובנות וההארות המצויות במקורות מידע הומניסטיים אינם חשובים פחות ואינם מהימנים פחות מהידע שמקורו מדעי. דווקא הידע שבמרכזו ניצבת ההתייחסות לפרטי ולייחודי, חיוני להתמודדות האנושות עם סוגיית הרוע ועם הסבל שנגרם בעקבותיו. כדי להתמודד עם השאלות המרכזיות של ההוויה האנושית צריך לזנוח את המידור הנוקשה בין המדע לבין ההומניסטיקה ולהשתמש בכל משאבי הידע הזמינים לאדם.

בנוסף, הידע המדעי הקלסי נשען על הנחות מכניסטיות ודטרמינסטיות. הוא אינו מסוגל להתמודד כהלכה עם המציאות שהיא נזילה, כאוטית ואקראית. הניסיונות לכפות על המציאות חוק וסדר אחידים ומוחלטים מביאים להבנה מעוותת של המתרחש. יש להם גם פן מוסרי בעייתי. הכפייה מביאה לאלימות שנוהג בה האדם כלפי הטבע וכלפי הזולת. תפיסה מדעית שונה, הכוללת תובנות אחרות אשר לסיבתיות ולזמן – היא אפשרית, מחויבת, ויש לה סיכוי להציע לאדם מערכת יחסים חדשה עם עולמו הפיזי והחברתי.

אך, לטענת סר, ההיבט הבעייתי ביותר של דפוס החשיבה הדיכוטומי הוא הדרך שבה מוגדרת זהות ה'אני' בחברה בת זמננו. מדובר ב'אני' שמציב את עצמו 'מול' הזולת ונגד האחר, ללא ענווה וללא צניעות, ללא יכולת לראות שמקומו של הפרט ביקום הוא מצד אחד גדול ועצום אך מצד שני הוא קטן, זעיר ובן חלוף. כך הדרך לספק לחיים פשר אינה בהאהלת הפרט, אלא בהכרה בכך שפרט הוא חלק ממכלול, ושמשמעות חייו נעוצה במכלול זה.

מול תפיסת עולם מבדלת ודיכוטומית, שרואה בכל 'אחר' אויב ובכל זר איום, נמצא האדם במצב תמידי של חרדה ושל הסתגרות. הוא חושש לנוע ממקומו, לשוטט, ולהכיר את עצמו דרך הכרת השונה והכלתו. הוא פוחד לפתוח את זהותו לדיון, שכן פתיחה זו תחייב אותו לערוך מסע חניכות אישי, שבו הוא יאלץ לעקור את עצמו משורשיו ולצאת לסיור-שיטוט שבו הוא ינוע ללא מטרה, בדרכים לא סלולות ובמרחבים חדשים. מסע זה – עיקרו נפשי. אם הוא ייערך מתוך רגישות, הקשבה ופתיחות, הוא ירחיב את זהותו האישית של הפרט. אופקיו יתפשטו, משום שהתנסויותיו השונות יהפכו להיות חלק ממנו. הוא יגרום לו לראות את השונה ולהיות צנוע, עניו וסובלן. לחינוך יש ממד רוחני, אפילו מיסטי. הוא צריך להשריש בילד רגש של ענווה מול קסם הבריאה. הוא אמור להביא אותו להכיר בכך שיש 'אחר' שאותו צריך להכיר, שבו צריך להתחשב, שכלפיו צריך להיות סובלני. ללא 'אחר' זה חייו נשארים ריקים ודלים. ההכרה שהאדם הוא חלק ממכלול הייתה בעבר חלק מתפיסת העולם הדתית. הצורך להתייחס לנשגב, לקדוש, לנעלה התחלף בתפיסת האדם את עצמו כנשגב, כקדוש או כנעלה. כבר אפלטון סבר שתפיסת אני "ואפסי עוד" היא מתכון להגברת הסבל האנושי. בעולם שבו האדם, כפרט, הוא חזות הכול, נעלמת הבושה ונעדר הצדק. הסולידריות מפנה את מקומה לאינטרסנטיות צרה.

במסע זה לבניית ה'אני' אין לאדם שום צורך במנהיג או במורה דרך. ההפך הוא הנכון. הם רק עלולים להפריע לו בפיתוח זהותו האישית. הוא נזקק לעתים למלווה בוגר שיכול להאיר את עיניו, להסב את תשומת לבו למתרחש ולסייע לו לראות דברים שהוא נתקל בהם. במיוחד כיום, בעולם הוירטואלי שאליו מחובר הילד, רווי הגירויים ועמוס המידע, הוא נזקק לפדגוג (במובן המקורי של הביטוי) שיתריע מפניו על סכנות אפשריות ויזהיר אותו מפני המכשולים המצפים לו בדרכו. ואולי המכשול המרכזי שעלול להפריע לו לפתח את זהותו האישית הוא הפיכתו ליזם של עצמו או לאדם בעל חוב. הרצון "להיות כמו כולם" מזה אבל גם "יותר מכולם" בו־זמנית, יוצר אוירה שבה שולטות התדמית וההונאה העצמית.

מי שנמצא במערכת וחושב חינוך, אינו רשאי להסתפק בהצעדת הדור הבא אל עברי פי פחת. במיטבו, הוא יכול להציע לילדים בתוך המערכת הקיימת, דוגמה אישית של כמה מידות טובות, שיש מי שיסתכל עליהן בזלזול ובבוז, ויש מי שיראה בהן פתח לחברה טובה יותר. בעקבות סר אני מציע שמטרת התהליך החינוכי היא לפתח תלמידים שיהיו רגישים לסבל האנושי ולעוולות שבין אדם לחברו. לשם כך יש לדחות את החשיבה הדיכוטומית, המבדלת והמדירה, לראות את הלמידה כתהליך דיאלוגי של פיתוח זהות אישית באמצעות מתן משמעות לעולם; לטעת בתלמיד אומץ לשוטט בעולם הידע תוך נכונות לחשיפה עצמית וערעור המובן מאליו והמוסכם על הכול; ולטפח בו רגש של ענווה וצניעות ביחס למקומו של האדם בעולם וביחס לסובבים אותו.

אם יש ממש בטיעונים אלה, אחת מהמשימות שמערכת חינוך ראויה צריכה לממש היא אפוא חיסון הדור הבא מפני היותו בעל חוב. אין לי אשליות. בית הספר הוא בבואה של החברה. הוא אינו אמצעי לשינוי פניה. המורים והתלמידים כאחד הם חלק מהחברה ולא נושאי הדגל של המהפכה שלה היא זקוקה. הישועה תבוא ממקום אחר. ההנחה שמה שחסר לנו בחינוך היא "מנהיגות", לקוחה מאותו עולם מושגים דיכוטומי שאליו שייך האדם בעל החוב. הביטוי "מנהיגות חינוכית" מניח רועה ועדר, כופה ונשמעים, יודע דרך וחסידים שוטים שצועדים בעקבותיו. זהו עוד ביטוי קסם בעולם שבו התדמית חשובה מהמהות, וההדמיה – מהמציאות.

מקורות מומלצים למאמרו של פרופ' שלמה בק

1. לרעיונותיו של מאוריציו לאזראטו, ראו:

 Lazzarato, M. (2012). The Making of the Indebted Men (J. D. Jordan, Trans.). Cambridge, Mass.: MIT Press.

Zizek, S. (2014). Trouble in Paradise. London: Allen Lane.

הרצאותיו של מישל פוקו:

Foucault, M. (2008). The Birth of Biopolitics (G. Burchell, Trans.). NY: Palgrave McMillan.

משנתו של מישל סר:

Serres, M. (1997). The Troubadour of Knowledge (F. Faria Glaser, Trans.). Ann Arbor: The University of Michigan Press.

2. למעוניינים ברקע התאורטי:

בק, ש'  (2016). ה׳שלישי׳ בידע ובחינוך: מסע בעקבות הגותו של מישל סר. בתוך: ש' בק (2016) (ע). מידע ידע ודעת - הדנ"א של החינוך. ת"א: מכון מופ"ת. עמ' 324-279.

בק, ש' (2016). ״לא למדתי דבר ללא שעזבתי״: חוויית השוטטות והפדגוג במאה ה-21. דפים, 62, 94-69.

לכלל הגיליונות של כתב העת "קולות" באתר מכללת קיי

מה דעתך?
    עדיין אין תגובות לפריט זה
    מה דעתך?