16-09-2018

הגישה האתנוגרפית על-פי פרופ' חיים חזן – אנתרופולוג

 

מקור וקרדיט : מכון מופ"ת , מיפגש שיטות מחקר , פברואר 2003 .  פרופסור חיים חזן , החוג לאנתרופולוגיה וסוציולוגיה , אוניברסיטת תל אביב .

לכל תרבות, טוען  ויקטור טרנר, יש סמלי מפתח - מטפורת שורש שמנחה אותה.

כמטפורה של המחקר האתנוגרפי, בחרתי ביאנוס (מיתולוגיה יוונית), האל בעל שתי הפנים. שומר הסף וגם מקור ההתחלות, דו סטריות של דבר והיפוכו, כפל לשון, הוא המייצג הנאמן ביותר של המעשה האתנוגרפי.

האתנוגרפיה היא סוג של הרפתקה, כמו האגדה המספרת על שלושת נסיכי סרנדיפ שהלכו למסע גילויים, הם לא גילו את כל שרצו לגלות, אך מצאו דברים יותר טובים. מכאן צמח הביטוי סרנדיפיטי - מגלים משהו המפתיע אותנו לטובה. כך האתנוגרפיה כהרפתקה, מרחב מחקרי,  ללא מצרים, בו עולים בסולם ההפשטה. מאינדוקציה - לימוד דקדקני של מה שקורה בשטח אל ההכללה דדוקציה. תהליך מורכב, אשר איננו קו ישר.

פירס ואומברטו אקו טוענים שבין הדדוקציה לאינדוקציה יש שלב נוסף אבדוקציה – דמיון, מעבר מהפרט להכללה באמצעות פיתול הדמיון. בדומה לתהליך אבולציוני, מתקדם אך חסרות חוליות הגורמות לקפיצת הדרך.

האתנוגרפיה שלי -  הינה תאור כיצד התגלגל המחקר שלי במרכז יום לזקנים באנגליה. בהקדמה למחקר על מרכז יום לזקנים באנגליה, גיליתי שהזקנים עצרו את הזמן, או כך רציתי. הגעתי לרעיון בהפשטה גבוהה. כשנכנסתי למקום, ראיתי אנשים שכל מעיניהם בהישרדותם... רצו לחיות עוד יום... חשבתי שאכתוב מחקר על הסתגלות. אחר-כך הבנתי שמעבר להסתגלות הם עברו משלב לשלב מזהות לזהות – והבנתי שאכתוב על טקסי מעבר. בהמשך הבנתי כי לזקנים אלה אין לאן לעבור ואז המצאתי שפה "אנשי הלימבו"  The Limbo Peopleאנשים ללא מוצא. תהליך האבדוקציה, יש בכל זאת סוף למחקר האינסופי.

ועוד על המעשה האתנוגרפי נלמד בעזרת אגדה אחרת על הציד ביער הקולע חצים תמיד בלב המטרה. זאת משום שקודם הוא קולע חצים ורק אחר-כך מסמן את המטרה. זהו המעשה האתנוגרפי, סיפור בלשי שקוראים אותו מהסוף להתחלה. סיפור אנושי, ברור, הגון המעוגן יפה בתיאוריות. אנחנו תמיד מאשרים את מה שאנו רוצים לאשר המגיע בסוף. התיזות הקופריאניות לא מתחברות אין א-פריורי, אבל יש לנו פוסט-פריורי בדיעבד. יש לנו שני סיפורי מעשה אשר רצים במקביל אחד מהסוף להתחלה ואחד מההתחלה לסוף. שני מסלולים מקבילים הרצים במהופך. הסיפור הראשון הולך מנקודת זמן ראשונה(T1)  לנקודת זמן אחרת .(Tn) ובמקביל לו מתרחש הסיפור האתנוגרפי המתחיל מסופו ב -Tn   ומגיע לתחילתו ל T1 -. הטקסט שאנו קוראים (המאמר) הוא הסיפור מן הסוף להתחלה. האנתרופולוג לוקח את הטענה שהתפתחה בסוף ומעמיד אותה בראש המחקר. מעין טריק, שאין בו רע, אך עלינו להיות מודעים לכך שאת התובנה של סוף הסיפור מביאים להתחלה וממנה יוצאים. כמשל התרמילאי בעל האופי ההרפתקני, ההופך כל מציאות נחקרת לבעלת ייחודיות סגולית, ההופכת את השדה למשהו שאין כמותו.

ייחודיות זו גוזרת שני יסודות באתוס האתנוגרפי:

1. הרלטיביזם התרבותי -  על-פי גישה זו כל חברה נידונה לעצמה, תיאור החברה צריך לשקף את הייחודיות הזו בהשוואה לחברות אחרות. למרות הקווים משותפים האנתרופולוג צריך להדגיש את הייחודיות. (יש אנתרופולוגים אוניברסליים שלא מסכימים עם גישה זו).

2. ההוליזם – משמעותו לתת ביטוי לרב ממדיות של החברה - תאור מעובה. אין ביכולתם של האנתרופולוגים לחלק את העולם למשתנים שכן המציאות גדושה ומורכבת. 

אולם מהצד האחר, שני האתוסים האלו מופרכים מעיקרם:

הרלטיביזם הקיצוני לא מאפשר אמירה השוואתית ולכן שולל קיום שיח דיסציפלינרי, עם אנתרופולוגים אחרים. מכאן יש לו גבולות, הוא אינו יכול למצות את עצמו, אין לו נקודה ארכימדית חיצוני, לכן הוא עלול לקרוס לתוך עצמו, בכך שימנע מאתנו לקיים שיח.

גם ההוליזם בלתי אפשרי, לא ניתן להקיף הכל, לא יכולים להיות בכל מקם בעת ובעונה אחת, ואין מערכות סגורות. כשמנסים לקבוע איזה הווה אתנוגרפי, ההווה אינו סטטי, החברה איננה סטטית, אין חברות ללא היסטוריה. (המושג שבט אף הוא לא ניטרלי, הוא הוטבע על-ידי הקולוניאליסטים ואומץ על-ידי האנתרופולוגים).

השפה של האנתרופולוג - האנתרופולוג מחפש עגינה חיצונית, לא רק להציג את נקודת הראות של היליד, לכן, החברה שאנו חוקרים צריכה להיות מוצגת גם מנקודות המבט של החוקר - קהיליית השיח של החוקר. החיבור של שני הקולות מביא ליצירת הקול השלישי - המציאות שביניהם שבא כתוצאה מהדיאלוג בין חוקר לסביבה, ובין החוקר לתודעתו ולשפה המדעית בה הוא משתמש. מקורו של הקול השלישי נוצר ממתח בין שתי  השקפות עולם על הדרכים להבנת המציאות.

הפנומנולוגיה (הגיבור השני) המניחה שאפשר לפרוץ מציאות מבפנים, ולפרש מציאות מתוך החוויה עצמה, זה עיקרה של הסגוליות. רק כך אפשר להבין מה באמת קורה. הצרוף של הצורך לתעד נאמנה דרך עינו של היליד, ומצד שני הרצון לשמור מרחק על מנת שאפשר יהיה להעריך ולהשוות יוצרים את האפשרות להפוך את התיאור למהימן. אך מצב זה יצר גם את פרדוקס התצפית המשתתפת. מצד אחד אנחנו פוזיטיביסטים ומצד שני אנחנו מעורבים ומתערבים Going native  או על פי האנתרופולוגיה הפוסט- מודרנית  othering.

האמצעי שהוא תוצר של הפרדוקס הזה הוא החוקר עצמו, הוא הכלי של עצמו – בלתי אמצעי. הוא למעשה המדיום דרכו עוברת האתנוגרפיה גם קולט גם מנתח וגם מפרש. המעמד המאוד מיוחד הזה יוצר רפלקסיביות. לכן, הוא צריך לחשוב על עצמו לא רק כחוקר, אלא גם כחלק מן הסביבה/השדה. כמו במכניקת הקוונטים, כשכלי המדידה משפיע על התנועה של החלקיקים. זהו מחקר מעניין כי החוקר מבצע שני מחקרים בו זמנית: א. המחקר על הילידים ב. על עצמו כחלק מהילידיות ולשלבם כסליל כפול. כך הוא גם חלק מהשדה וגם משנה את השדה, מעצם הימצאותו שם. המחויבות הכפולה לנחקרים מצד אחד ולקהילת השיח מהצד השני הופכת את האנתרופולוג לכפל תפקיד. הוא מתרגם בין השפות לשני הכיוונים, השפות יכולות להיות בעלות קודים שונים לחלוטין. יש אסכולה שאומרת האנתרופולוג פה לילידים אם הוא לא עושה זאת הוא מועל בתפקידו. המחויבות הכפולה לנחקרים ולקהילתה שיח קובעת את התפקדי שהחוקר נוטל על עצמו. מתרגם לא רק משפת הילידים לקהילת השיח שלו אלא גם להפיץ תמיד צריך למצוא מקום טוב באמצע. השפות יכולות להיות בעלות קודים שונים לחלוטין.

מכאן עולה השאלה של הייצוג: האם השפה באמת מייצגת נאמנה או מעוותת? הקול של האנשים מושמע באמצעות הציטוט – דרך של העברת הייצוג. השפה האנתרופולוגית או מייצגת נאמנה או מעוותת. לעתים האנתרופולוג המייצג שפה שאיננה שפתו לא נותן תיאור מהימן אלא, ממציא שפה. כדי להמציא שפה חדשה לא מעוותת, צריך לשבור פרדיגמות. גישור בין הבית שלנו, המוכר, המובן מאליו, שנדמה לנו שאנו מתמצאים בו ובין הזהות של הנחקרים. האנתרופולוג נמצא במצב של גישור ופישור בין שתי השפות/הזהויות, בין הזהות המוכרת והמובנת מאליה, הבית לבין הזהות של האחר הלא נודעת של היער, המאיים מלא המפלצות אותו מקום שנרתעים ממנו. האנתרופולוג כדי להיות בין לבין הוא מיצר אחרים. מתאר אותם מתעד אותם לוקח את המפחידים האלה והופך אותם לזרים, מביית אותם מרסן אותם, ולמקום הזה אנו קוראים  השדה. לא פוחדים מ"הם", לוקחים את ה"פרא" ומנכסים אותו מבייתים אותו. זה העולם השלישי, הזרות בין הנחקר לעולם השיח.

בתהליך המחקר – כמעשה ראשון, החוקר מתחבר לאינפורמנטים – ספקי מידע. החוקר הוא נווד בלתי נלאה בין הרצון להציג מציאות כהווייתה לבין ההבנה שלא ניתן לתארה במלואה ובדיוקה –  כמעשה הרשומון. האנתרופולוג שער העיר – קליידוסקופ של ייצוגים.

בספרות קיימות ארבע צורות ייצוג:

  1. הדגימה - פוזיטיבם מוחלט, הייצוג הוא המציאות המתקבלת באמצעות פרטים, ציטוטים. כמו ברפואה פרוסה של רקמה  המייצגת את המציאות.
  2. מדגם – משטר מתודולוגי סטטיסטי שאמור להבטיח מהימנות באמצעות ייצוג המציאות.
  3. הדוגמה – ניתוח מקרה, ייצוג רב קולי הניתן לפרשנות מזוויות שונות. הויכוח מחייה את הדיסציפלינה. הניתוח אמור להביא בחשבון את מה שלא נמצא בתוך התיאור, התנהגויות אלטרנטיביות שיכלו להתרחש ולא קרו, שדות פעולה פוטנציאליים.
  4. ייצוג רביעי דן בשפה האנתרופולוגית ולא בכלי – ייצוג על אבסטרקטי, מנותק מן המציאות באמצעות תיאוריות ומושגים המחליפים את התופעות – העצמה. המושגים הופכים למציאות, האנתרופולוג מנסה להבנות מחדש באמצעות השדה, שמתחייה מצד אחד, וממית מהצד האחר. הוא נוקט באסטרטגיה של פרדה מהשדה; או בהתבוננות פנימה אל הטבור של עצמו; או פשוט להתמזג עם השדה.

האנתרופולוג בן-ימינו חוקר את חברתו ואת עצמו וזאת על-ידי כך שיידון את עצמו כמוכר וכזר כאחד. יבצע מעשה הזרה על עצמו וכך יתבונן על עצמו מבחוץ ומבפנים.

כל אדם נושא בחיקו את שרביט האתנוגרף כל העת, כסיפור העם השלישי המבליט את חילופי הזהויות ומטיל ספק כל מה שעינו רואת וחושינו קולטים. אנחנו דומים לאותו ספור מהעיירה שבה כל לילה בחצות מתאספות כל הנשמות המתות בכיכר העיר וקורה דבר פלאי, כולם מחליפים את הזהות שלהם, הגביר הופך לסנדלר, הנפח לשליט ולהפך המסקנה כלומר לא רואים את אותו הדבר – לכן, חוזרים לביתו של יאנוס.

 

 

 

מה דעתך?
    עדיין אין תגובות לפריט זה
    מה דעתך?