דף פריט
29-08-2018

בזכות בתי ספר חלופיים

אבינון, י' (2016). בזכות בתי ספר חלופיים. ביטאון מכון מופ"ת, 58, 69-68.

ד"ר יוסף אבינון ׀ סמינר הקיבוצים - המכללה לחינוך, לטכנולוגיה ולאמנויות

אין זה סוד שהורים רבים לא מרוצים מן החינוך הניתן לילדיהם בבית הספר. הם לא מרוצים מרמת המורים; הם לא מרוצים מהישגי התלמידים; הם לא מרוצים משיטות ההוראה; הם לא מרוצים מהיעדר חינוך ערכי ומוסרי. נוסף לכך הם לא מרוצים מן הצפיפות בכיתות, מהיעדר יחס אישי, מן האלימות ההולכת וגואה ומן ההוצאות הכספיות הנלוות (ספרי לימוד, סל תרבות, תכניות העשרה, סיורים לימודיים, מסיבות וחגיגות, ועד הורים) שרק הולכות ומאמירות עם השנים.

אבל חוסר שביעות הרצון מן החינוך בבית הספר אינו נחלתם של ההורים בלבד, אלא גם של התלמידים. תלמידים רבים לא אוהבים את בית הספר. הם מתחילים את לימודיהם בו מלאי רצון טוב, סקרנות וחדוות למידה, אך כבר בשנים הראשונות לשהותם שם הם לומדים שבשטח בית הספר אין מקום לאנרגיה הפיזית העודפת שלהם; שעל היחיד לעשות כפי שכולם עושים (להיות קונפורמי), או להסתכן בהשפלה ובהדבקת תוויות; שציות לכללים הוא דבר חשוב מאוד; ששגיאה יכולה לזמן חוויה מאוד לא נעימה; שאין מקום לשאיפות ספונטניות ולאינטרסים אישיים; שמורה וסמכותיות הם היינו-הך; ושבית הספר, בכללותו, הוא ניסיון לא מהנה.

בהמשך, עם חלוף השנים, הם לומדים עוד: שרוב ספרי הלימוד הם משעממים; שלא רצוי לחלוק על דעתו של המורה. שאפשר להצליח בלימודים בלי להתאמץ או להשקיע (תעיד על כך מכת ה"הברזות" מן השיעורים); שאפשר לרמות כל עוד לא נתפסים (ראו מכת ההעתקות בשיעורי בית ובמבחנים); שחלומות בהקיץ, שִרבוט ופנטזיה יכולים לעזור להעביר את היום מהר יותר; שמי שמשקיע הרבה ומשיג ציונים טובים הוא "יורם" (חנון); שרוב הלימודים הרלוונטיים מתרחשים מחוץ לכותלי בית הספר; שלרעיונות מקוריים אין מקום בבית הספר; שבחינות וציונים הם המאפיינים העיקריים של החינוך; שחלק גדול מן המורים בכיתתם הם בלתי אישיים ומשעממים. וכאשר האכזבה מבתי הספר הציבוריים היא כה גדולה ועמוקה אין זה מפתיע כלל ועיקר שהורים פונים למסגרות חינוך חלופיות. הם מבקשים, ובצדק, שיינתן לילדיהם חינוך אחר. חינוך שמעודד סקרנות ומשבח את גילוייה; שבו המורה הוא חברי, דואג ואכפתי; שבו אפשר ללמוד דברים חדשים, בכוחות עצמך ובעזרת המורה; שיש בו מקום לספונטניות; שבו התלמיד פעיל ותורם לקבוצה הלומדת, ומוערך כאדם.

יתרה מזאת: התלמיד לוקח חלק בבחירת מה שהוא רוצה וצריך ללמוד; יש לו הזדמנות להתבטאות ולעשייה יצירתית; הוא נותן ביטוי רב יותר לדעותיו ולרגשותיו, ומפתח אמון עצמי וחיבה עצמית; התלמיד נוכח לדעת שלמידה משמעותית היא למידה שקשורה בעולמו האישי; הוא אוהב ללכת לבית הספר, ומגלה שלמידה היא כיף; הוא מחבב ומכבד את מוריו, ויודע שהם מחבבים ומכבדים אותו; התלמיד מוצא בבית הספר מגוון הזדמנויות לפיתוח הרצונות והאינטרסים הרבים והגדלים שלו, ולומד להתמצא במקורות - דרכים למציאת מה שהוא רוצה ומעוניין לדעת; התלמיד קורא על סוגיות חברתיות מרכזיות לזמנו, חושב עליהן ודן בהן; הוא לומד שיש דברים קשים מאוד ללמידה הדורשים מאמץ, ריכוז ומשמעת עצמית, ונוכח לדעת שדברים אלה הם מאוד מספקים ומתגמלים; התלמיד לומד להתמודד עם משימות ולקחת חלק בעבודת צוות; התלמיד לומד כיצד לחשוב וכיצד לפעול כראוי: הוא בדרכו לקראת יצירתם של חיים בעלי משמעות.

רק בתי הספר האלטרנטיביים, ולא בתי הספר הציבוריים, יכולים להעניק לתלמידים חינוך אחר ומשמעותי. במשך עשרות שנים מנסים גורמים שונים באקדמיה ומחוצה לה לשנות את המערכת הקיימת, אך ללא הועיל. היא מסרבת להשתנות. שבענו רפורמות וועדות והמערכת הכבדה, המסורבלת, הביורוקרטית, הריכוזית והפוליטית בעינה עומדת.

נודה באמת. קשה מאוד, עד בלתי אפשרי, לשנות את המערכת מבפנים. אם אכן יש שינויים בבית הספר, הם שינויים זמניים, בשוליים בלבד, ורחוקים מלהפוך להיות מובילים ומשמעותיים. איזה הבדל משמעותי יש בין החינוך שמקבלים הילדים בבית הספר כיום לבין החינוך שקיבלו הוריהם, או אפילו הסבים והסבות שלהם? רוב ההוראה בבית הספר היא עדיין פרונטלית; השינון הוא רכיב מרכזי בלמידה; תכניות הלימוד רוויות פוליטיזציה; ספרי הלימוד מיושנים ולא מאתגרים; המורה במרוץ להספיק את החומר; המורה הוא הסמכות הבלעדית; הכיתות צפופות, התלמיד לא זוכה ליחס אישי; פערי הידע והמוטיבציה בין התלמידים גדולים; הבחינות והציונים הם חזות הכול.

יתרה מזו, דומה שהדברים אף הלכו והחמירו עם השנים. אנו עדים להורדה בדרישות ובמאמץ הלימודי, להישגים נמוכים יותר, למדידות ולסטנדרטיזציה רבות יותר, לאלימות רבה יותר, לסובלנות פחותה לאחר (גזענות), לטשטוש גבולות, לזלזול בכבודו של המורה ולציניות ערכית.

החינוך בבתי הספר הציבוריים לוקה במהותו. הוא מושתת על רעיונות הכפייתיות וההאחדה. וכשמכריחים תלמיד לבוא לבית הספר; להיכנס לכיתה ולצאת ממנה בזמנים קבועים; להימצא רוב הזמן בין ארבעה קירות; לשבת רתוק לכיסא ללא אפשרות של תנועה; לדבר ולשתוק על פי רשות המורה; לסיים שיעור על פי צלצול הפעמון; לציית ללא עוררין; לחשוב שהמורה תמיד צודק; להבין שערכו נמדד ביחס ישר להצלחתו או לאי-הצלחתו בבחינות, ושאם הוא רוצה להצליח בבחינה מוטב לו שישנן היטב את מה שהמורים שלו אמרו; ללמוד בהתאם לתכנית לימודים אחידה שאחרים קבעו עבורו. כשמכריחים את התלמיד לעשות את כל אלה קשה, ואף קשה מאוד, לראות כיצד תתרחש למידה. בוודאי לא למידה משמעותית.

ההאחדה במערכת החינוך מתבטאת בבניית בתי ספר אחידים בעלי תקנים; בתכניות לימודים ובדרכי הוראה זהות; בקיבוץ תלמידים מתרבויות ומרמות שונות תחת קורת גג אחת; במתן הכשרה זהה למורים - כל אלה כופים על התלמידים מסגרת לימודית משותפת במטרה לעצבם דומים ככל האפשר זה לזה במחשבתם, בעמדותיהם, בערכיהם ובדפוסי התנהגותם. אנו עדים אפוא לביטול השונות והפלורליזם לטובת הכלליות והקונפורמיות. מתי כבר נבין שהלמידה היא עניין פנימי-רצוני, ואי-אפשר לכפות אותה על אדם שאיננו מעוניין בה? ושבני אדם הם יצורים אינדיבידואליים השונים זה מזה, ומה שמתאים לאחד לא בהכרח מתאים לאחר?

תלמידים צריכים להגיע לבית הספר בתחושה שכיף להם, ובידיעה שבית הספר מאפשר לכל אחד ואחת מהם להתפתח על פי דרכו ולממש את שונותו במנותק מהשפעה מחייבת ואפריורית של זולתו. רק בתי הספר האלטרנטיביים יכולים להבטיח זאת. הם החלוץ שהולך לפני המחנה. אם משרד החינוך מעוניין באמת ובתמים (ואני מסופק בכך) להעניק לילדי ישראל חינוך אחר, משמעותי ואיכותי, עליו לחבק את בתי הספר האלטרנטיביים ולאמץ אותם אל לבו. עליו לשתף אתם פעולה ולהציב אותם כמודל לחיקוי, ולא להקשות עליהם. עלינו לשאוף לכך שיהיו כמה שיותר בתי ספר חלופיים, מסוגים שונים, שיתאימו לסוגי תלמידים שונים.

ובאשר לטענה שבתי הספר האלטרנטיביים מגדילים את הפערים החברתיים ופוגעים בשוויון, אומר כך:

  1. שוויון אין פירושו שוויוניות מאחדת. טיפוח השונות והמימוש העצמי אינם מנוגדים לערך השוויון, הם חלק בלתי נפרד ממנו.
  2. אם היו מאפשרים לניסויים שטומנים בחובם שינוי פרדיגמה (כמו בתי הספר הדמוקרטיים, למשל) לקרות מלכתחילה בתוך המערכת יכול להיות שהכול היה נראה אחרת.
  3. אי-אפשר, ולא ראוי, למנוע מן ההורים לתת לילדיהם את החינוך הטוב ביותר מבחינתם. במציאות הנוכחית הורים משלמים הון עתק עבור חוגים ומורים פרטיים לילדיהם. בחינוך איכותי הרבה מן הכספים האלה היו נחסכים.
  4. חינוך טוב (כמו כל דבר טוב) עולה הרבה כסף. את מרבית הכסף צריך לממן משרד החינוך, ואת היתר יממנו באופן מסודר ודיפרנציאלי ההורים.
  5. ברגע שיהיו הרבה בתי ספר אלטרנטיביים מסוגים שונים לא יהיה עוד צורך למיין תלמידים. כל אחד יוכל למצוא את מקומו בבית הספר המתאים לו.

 

ומילה אחרונה לסיום: כדי שיהיו יותר בתי ספר אלטרנטיביים בסגנונות שונים יש לשנות מן היסוד את הכשרת המורים הנהוגה כיום. עלינו להתמקד בהכשרה המבוססת על מה שאני מכנה פדגוגיה פרקטית: למידה התנסותית ורכישת נטיות והרגלים; הכשרה שתספק למורה לעתיד כלים פדגוגיים שיאפשרו לו להפוך את ההוראה למאתגרת ואת הלמידה למרגשת.

מסלול ההכשרה המוצע אמור להקנות לסטודנטים להוראה כישורים מקצועיים (הוראה ממוקדת שאלות), כישורי מנהיגות (סדנאות משחק), כישורים ייחודיים (סדנאות לכתיבת סיפורים), כישורים אנושיים (סדנאות דינמיקה קבוצתית) וכישורים אישיים (סדנאות יצירה).

הלימודים יתפרסו על פני ארבע שנים, והשנה הרביעית תוקדש להתמחות (סטאז'). ההתמחות תכלול התנסות מעשית בהוראה רצופה ואינטנסיבית בבתי ספר, ניתוח אירועים מחדר הכיתה, הערכה ומדידה, מתן משוב וקשר עם הורים.[1]

___________

1 להרחבה ראו אבינון, יוסף (2014). לקראת הכשרת מורים חלופית. ביטאון מכון מופ"ת, 54 ,52-48.

מה דעתך?

    בחלק מן הדברים מאוד מתחברת אבל דולגת תמעד בשילוב ישן מול חדש ולא לבטל את כל העבודה הפדגוגית של המחנך ושיטותהלמידה שילוב הוראה לצעדה מותאמת למאה21 נכון שקשה לשנות אבל אפשרי לחדש לפתח יוזמות וחדשנית פדגוגית

    פורסמה ב 08/09/2016 ע״י רחל ברמן

    בית ספר הוא כבר מזמן לא רק בית לספר. הכללה לדעתי הנה מוטעית. בתי הספר עברו בעשור האחרון שינויים מדהימים ומרחיקי לכת. אל לנו לשכוח ששינויים מהותיים ולא רק פרוצדורליים לוקחים זמן. תמיד יש מה ללמוד ולשנות, להתפתח ולגלות. זמן הוא חלק מהמתכון, נוסיף גם תקציבים וכמובן מנהיגות וכריזמה. בסוף תבנה האימפריה!

    פורסמה ב 08/09/2016 ע״י אמיר פוני
    מה דעתך?