דף פריט
16-09-2018

ארצות הברית: נסיגה חלקית ממשטר הבחינות

אבי קפלן , "ארצות הברית: נסיגה חלקית ממשטר הבחינות" , הד החינוך , דצמבר 2011 , כרך פ"ו, גיליון מס' 02, ע"ע 54-55.


אבי קפלן

ד"ר אבי קפלן הוא חוקר ומרצה במחלקה לפסיכולוגיה של החינוך ב temple university בארה"ב

עולם החינוך בארצות הברית כמרקחה. הנשיא אובמה ושר החינוך ארני דנקן הכריזו על ויתורים שייתנו למדינות שלא יעמדו בסטנדרטים שהוצבו לבתי הספר במסגרת החוק “שום ילד לא נשאר מאחור” (No Child Left Behind). החוק של הנשיא בוש מ־2002 העביר את הסמכות בכל הנוגע לסטנדרטים החינוכיים והערכתם מהמדינות אל הממשלה הפדרלית. המדינות נדרשות להגדיר סטנדרטים להתקדמות שנתית בקריאה ובחשבון בכל בית ספר ומחוז. אולם הממשלה הפדרלית היא המפקחת על הגדרת הסטנדרטים ועל הערכת ההתקדמות, והיא מתנה את ההקצאה הכספית למדינות בעמידה בסטנדרטים שהגדירו לעצמן.
נוסף על כך החוק דורש מהמדינות להביא את כל התלמידים במערכות החינוך הציבוריות – כ־50 מיליון ילדים וכ־100 אלף בתי ספר – לרמת גיל בקריאה ובחשבון עד שנת 2014 ואת כל המורים – כ־3.2 מיליון – לרמה מקצועית גבוהה ותפקוד מיטבי. כדי להעריך את ההתקדמות לקראת הסטנדרטים שהוגדרו, נדרשים כל בתי הספר הציבוריים למדוד את הישגי התלמידים במבחנים סטנדרטיים שנתיים. המבחנים הם הבסיס לחישוב מדד “שיפור שנתי מספק” (Adequate Yearly Progress – AYP), הדורש שיפור בהישגי כל התלמידים, כולל השוואה בין ההישגים של תלמידים בקבוצות שונות כגון תלמידים ממגוון קבוצות אתניות ותלמידים בחינוך המיוחד.

מדד ה־AYP הפך לאימת בתי הספר והמורים. בתי ספר ומחוזות שאינם מפגינים שיפור שנתי מספק במשך כמה שנים צפויים למסגרת מוגדרת של סנקציות הולכות ומחמירות, ובהן דרישה מבית הספר להקצות משאבים מהתקציב הבית ספרי להוראה פרטית לתלמידים בשעות אחר הצהריים ולמימון הסעות של תלמידים לבתי ספר הנחשבים טובים יותר. במקרים קיצוניים הסנקציות כוללות פיטורי מנהל או מורים, ואפילו סגירה של בית הספר.

כבר שנים אחדות ברור שהחוק “שום ילד לא נשאר מאחור” בעייתי מאוד. אף שהוא תרם להעלאת המודעות לפערים בהישגים החינוכיים בין תלמידים מקבוצות שונות באוכלוסייה, די ברור שיש בעיה עקרונית עם הערכת הישגים לימודיים משמעותיים על ידי מבחנים סטנדרטיים. יתרה מזו, הקריטריונים שנקבעו בחוק לעמידה ברמת גיל בקריאה ובחשבון בשנת 2014 אינם מציאותיים והסנקציות המופעלות כנגד בתי ספר שאינם מראים שיפור אינן דרך יעילה להניע בתי ספר לקדם הישגים ולצמצם פערים. רוב בתי הספר בארצות הברית – ההערכות מדברות על כ־80%! – לא יעמדו בקריטריונים אלה. היה אפשר לצפות שהחלטה גורפת כזאת – המציבה קריטריונים אבסולוטיים עבור כל התלמידים במדינה ענקית דוגמת ארצות הברית ובלי להתחשב במאפיינים הייחודיים של אוכלוסיות שונות ובשינויים דמוגרפיים וכלכליים המתרחשים על פני עשור – תהיה בעייתית מאוד.

נוסף על בעיות אלה מאפיינים אחרים של החוק תרמו לשינויים פדגוגיים לא רצויים. לדוגמה, הדגש הבלעדי בחוק על סטנדרטים בתחומי הקריאה והחשבון גרם להקצאת משאבים לא פרופורציונלית לתחומים אלה על חשבון תחומי לימוד חשובים אחרים, כגון מדעים, היסטוריה, אזרחות, אמנות וחינוך גופני.

הדגש הבלעדי על מדידת AYP באמצעות מבחנים סטנדרטיים גרם למורים להתמקד ב”הוראה למבחן” במקום בהוראה המדגישה חשיפה רחבה והבנה עמוקה ומורכבת של מושגים ורעיונות, חשיבה ביקורתית ויצירתית, פיתוח תחומי עניין, הנעה ללמידה והפנמת ערכים. אנשי חינוך וחוקרי מוטיבציה התריעו על הבעייתיות הגלומה בפרקטיקות אלה. הם לא הופתעו לגלות אפוא שהדגש על הערכת בתי הספר והמורים והפעלת סנקציות על פי ציונים במבחנים סטנדרטיים תרם לשימוש באסטרטגיות שמתמקדות בהעלאת הציונים במבחנים אלה ללא קשר לידע ולמיומנויות של התלמידים.

בחודשים האחרונים צצים שוב ושוב מקרים של רמאויות במבחנים סטנדרטיים, הן בקרב תלמידים יחידים הן בקרב קבוצות תלמידים והן במערכות בתי ספר שלמות. בשל מקרי רמאות אלה יש שימוש הולך וגובר בשיטות של שליטה מוגברת, כגון עריכת המבחנים באותו יום בכל המחוז או המדינה והוצאת הציינון של המבחנים מידי בתי הספר והמחוזות והעברתו לגורמים חיצוניים. החלטות מסוג זה גורמות להוצאת כספים נוספים ולהפחתת תחושת השליטה והמוטיבציה של אנשי החינוך.

אובמה ודנקן ניסו לקדם את שינוי החוק בקונגרס, אך למרות הסכמה רחבה שהחוק בעייתי, מאבקים פוליטיים בין הרפובליקנים לדמוקרטים בקונגרס בלמו את שינויו. בשל לחץ הזמן החליטו אובמה ודנקן לשנות את החוק בעצמם. משמעות השינוי היא ויתורים למדינות שבתי הספר שלהן לא יעמדו בקריטריונים האמורים, בתנאי שמדינות אלה יסכימו לאמץ מסגרת חדשה להערכה ולשיפור בתי הספר.

במסגרת החדשה יקבלו המדינות גמישות רבה יותר בהגדרה ובהערכה של המטרות החינוכיות שהן שואפות לקדם – גמישות שתאפשר להן להרחיב את הגדרת המטרות מעבר לציונים במבחנים סטנדרטיים. בנוסף המדינות יקבלו יד חופשית יותר בתכנון התערבויות לשיפור בבתי ספר לא יעילים ויוכלו להתאים את ההתערבויות למאפיינים של בתי הספר.

האירועים הללו הצביעו על הכרה של הממשל האמריקני במגבלות של המבחנים הסטנדרטיים כמדד האולטימטיבי להצלחה חינוכית. מי שתרם לא מעט להכרה זו הוא פרופ’ ויטו פרון (Perrone) מאוניברסיטת הרווארד, שהלך לעולמו בימים אלה.
פרון היה אחד המתנגדים הראשונים והרהוטים ביותר למבחנים סטנדרטיים. הוא טען שהתוצאה של הצבת המבחנים כמדד האולטימטיבי להצלחה חינוכית תהיה ששינון של ידע ורכישת מיומנויות של עשיית מבחנים יהיו למטרת ההוראה, במקום מטרות חשובות יותר כגון למידה מעמיקה, הנעה פנימית ללמידה, ויסות עצמי בלמידה ויישום ידע והבנה במשימות משמעותיות.
גם בארץ, כמובן, השימוש במבחנים סטנדרטיים נפוץ ותורם לתהליכים דומים, אם כי קנה המידה אחר. ראוי שמובילי החינוך בארץ ישימו לב למסרים הברורים העולים ממדידת הישגי התלמידים, הן בהיבט הערכי והן בהיבט המעשי, בנוגע למה שחשוב ולא חשוב בחינוך.

ד"ר אבי קפלן הוא חוקר ומרצה במחלקה לפסיכולוגיה של החינוך ב temple university בארה"ב

מה דעתך?
    עדיין אין תגובות לפריט זה
    מה דעתך?