דף פריט
30-08-2018

אדלר בכיתה

נאוה כהן. "אדלר בכיתה", הד החינוך , יולי 2012

אלפרד אדלר, 1870–1937, עמיתו של פרויד ואבי הפסיכולוגיה החברתית ההומניסטית, שעל עקרונותיה מבוססים בתי הספר להורים בישראל ובמקומות אחרים, טען שהתנאי הפסיכולוגי החשוב ביותר ללמידה של תלמידים הוא תחושת ערך; תלמיד פנוי ללמידה ואף שמח בה רק כאשר הוא מרגיש שיש לו ערך, שהוא רצוי, יכול, שייך. תחושת השייכות מקנה ערך – אנשים שאני מוקיר צריכים אותי, שואלים עליי, חשים בחסרוני, מייחסים לי ערך. חוויה של ערך הנובעת מחוויה של שייכות היא הדלק המניע בני אדם – גם את הלמידה. כאשר תלמיד מרגיש לא שייך, לא רצוי, לא שווה – הוא אינו לומד; הוא עסוק בחוסר הזה ומנסה לפצות עליו, לעתים קרובות על ידי יצירת "בעיות משמעת".

נקודת המוצא היא שתלמיד אשר חווה תחושה עמוקה ויציבה של ערך יכול לגייס את כוחותיו ללמידה של תכנים, להפנמה של ערכים ולהתפתחות. לכן היעד הבסיסי ביותר של המורים צריך להיות ביסוס תחושת ערך בתודעתם של כל תלמיד ותלמידה. איך עושים זאת?
בעיני אדלר, דרך עיקרית לביסוס תחושת ערך היא עידוד. עידוד אינו שבח וחלוקת מחמאות בסגנון "כל הכבוד!", "אתה גדול!", "אתה תותח!". מילות שבח הן סתמיות וריקות, ואינן מבססות תחושת ערך. "פסטיבלים" של שבח רק גורמים לתלמידים להתמכר לשבחים. ילד התלוי בהתפעלות של אחרים יפתח חרדה מפני היעדרה, יסווה טעויות, יגן על הישגיו ויחשוש מפני הסיכונים ההכרחיים ללמידה ולהתפתחות.

יש הבדל מהותי בין עידוד ובין שבח. עידוד הוא הפחת אומץ (encouragement); עידוד הוא עשיית כל פעולה המעצימה את תחושת הערך של התלמיד בעיני עצמו, תחושה של "אני יכול; איני פוחד לטעות ולהיכשל; יש לי אומץ לנסות שוב". בעידוד מעבירים מסר: "אנחנו מאמינים בך ובכוחותיך". כולנו זקוקים לעידוד, אך אלה שנכשלו זקוקים לו יותר.

איך מעודדים? הנה כמה עקרונות מנחים:

חפשו את הכוחות.

ילדים, בדומה למבוגרים, מתעודדים במידה ניכרת כאשר מגלים את הכוחות המיוחדים שלהם, כאשר מטפחים אותם ומכירים בהם.
בבית הספר – וגם בחיים – אנו נוטים להתמקד בחולשות, להעיר עליהן ולנסות לשפרן. אך התמקדות בחולשות מערערת את תחושת הערך וגם אינה נותנת אופק להתקדמות – אי אפשר לבנות על חולשות. לעומת זאת אפשר וצריך לבנות על חוזקות. לשם כך צריך להאמין שהן קיימות, ולעתים עצם האמונה בקיומן יוצרת אותן. חפשו אפוא את תחומי הכוחות של הילדים וחזקו אותם.

חפשו את החיובי.

חפשו את ההתנהגויות החיוביות של הילד והדגישו אותן. התייחסו לפעמים שבהם הוא מדבר בצורה נעימה, מתאפק, מתמיד, ולא להפך. כשמדגישים את ההתנהגויות המפריעות, הן אלה שגדלות; כשמדגישים את ההתנהגויות הבונות הן אלה שיגדלו. התנהגויות הן כמו צמחים; כשמאירים עליהן הן צומחות.

נמקו את דבריכם.

אין תועלת אמיתית ב"את מקסימה, מדהימה ומהממת". זו מחמאה ריקה מתוכן, שאינה מבססת תחושה של ערך. עידוד משמעותי מתייחס למעשה ולא לעושה, הוא מנומק ומבוסס: "התנהגת באופן מעורר הערכה; התנצלת לפני סיגי על מה שאמרת לה אתמול".
תנו לכל תלמיד יחס אישי.

העבירו מסר לכל תלמיד ותלמידה בכל הזדמנות – "אני רואה אתכם, אתם מעניינים אותי, אתם חשובים לי". התייחסו לתספורת חדשה; הגידו: "שמעתי מהמורה לספורט שאתה משקיע באימונים"; צלצלו לתלמיד הביתה ואמרו שנהניתם לקרוא את עבודתו.
העבירו מסר: מכישלונות לומדים.

אנו נוטים לעודד את המצליחים, אך אלה שנכשלו זקוקים ביותר לעידוד. חפשו כל דרך אפשרית להעביר את המסר שמטעויות לומדים, שלמידה, כמו הצלחה, כרוכה גם בכישלונות. חשוב להבין שלא הכישלון מכאיב אלא הפרשנות שנותנים לו. הפרשנות ההרסנית ביותר מזהה את הכישלון עם האדם, עם מהותו: קיבלת ציון נכשל בבחינה – אתה כישלון. לעודד פירושו להפריד בין הכישלון בבחינה, במשחק, בהופעה ובין האדם. מתן הכרה למאמץ ולא לתוצאה הוא אחת הדרכים היעילות להפיח אומץ בתלמיד להמשיך ולנסות.

ותרו על ביקורת.

אנו נוטים לבקר, לתקן שגיאות ולגנות כישלונות. כל אלה מחבלים בתחושת הערך ואינם מניעים את התלמיד לנסות שוב. כשתלמיד טועה או נכשל הוא מרגיש: "אני לא מספיק טוב". מי שמרגיש כך מצפה לכישלון, ובדרך זו הוא גם מקדם אותו. אנו מגיבים בביקורת: "שוב נכשלת!"; "מה יהיה אתך?!" המסר שעובר הוא "אתה לא בסדר, אתה לא שווה". התלמיד חש חסר ערך ומושפל, זהו כאב רגשי שקשה לשאתו. התוצאה: הוא נמנע מהתנסויות שעלולות לגרור עמן הרגשה כזאת ומתייאש.

תפקידנו להזין את חוויית הלמידה ברצף של חוויות מעודדות שבאמצעותן תלמיד יאמר לעצמו: "אני מספיק טוב". מעתה הוא מצפה להצלחה, והציפייה מקדמת הצלחה. גם אם ייכשל הוא יפרש זאת כהזדמנות להפקת לקחים. "לא נורא" הוא יאמר לעצמו, "מחר יום חדש".

מה דעתך?

    נהנתי מהקריאה. תודה. יעל

    פורסמה ב 18/11/2012 ע״י יעל עדיני
    מה דעתך?