אבי, ראובן פוירשטין ז"ל

פוירשטין, ר' (2014). אבי, ראובן פוירשטין ז"ל. הד החינוך, 5, 23-22.

"השיטה שלי, בחומה, ממוססת את הקופסאות שלתוכן החברה מכניסה את פרטיה".

פרופ' ראובן פוירשטין, אבי, חתן פרס ישראל ומייסד מכון פוירשטין, שהלך לעולמו, יצר לא רק תכניות התערבות ואבחון ייחודיות; הוא שינה את תמונת האדם. פוירשטין קרא תיגר על תפישות יסוד של המהות אנושית — לא הפילוסופית והאקדמית, אלא זו המעצבת את התנהלותו של המורה, ההורה, המטפל וקובע המדיניות.

ביסוד כל התנהלות של הורה, מורה, קובע מדיניות, מטפל ובעצם כל אדם מסתתרת תמונת אדם כלשהי. מורה או הורה המרבה להעניק פרסים או עונשים לתלמידיו או לילדיו תופש את הווייתם בצורה מסוימת. מנגד, מורה או הורה הפונה לתבונתם ולמצפונם של תלמידיו או של ילדיו תופש את הווייתם בצורה שונה, אם לא הפוכה. פעמים רבות תמונת האדם העומדת בשורש התנהלותם של מורה או הורה אינה מודעת כלל.

תמונת האדם השלטת היום, במודע או שלא במודע, היא היות האדם יצור בעל תכונות קבועות, מולדות, לא ניתנות לשינוי, ועל כן ניתנות לניבוי ולמדידה. כאשר מורה נכנס לכיתה תפישת האדם שבתודעתו אומרת שהיכולת השכלית והלימודית של תלמידיו מתפלגת בהכרח לפי עקומת הפעמון הקלאסית. הוא "יודע" שלכל תלמיד יש מנה קבועה של איי-קיו, גם אם לא נבדקה עד כה. הוא גם "יודע" שיש בכיתה תלמידים עם ליקויי למידה, גם אם לא אובחנו עד כה. ויותר מכך, המורה "יודע" שמדובר בתכונות מולדות, בעלות בסיס גנטי ומוחי, ולכן הן בגדר "גזרת גורל" שהוא אינו יכול ואינו צריך לנסות לשנותה.

זו אינה אשמתו של המורה היחיד העושה את מלאכתו נאמנה; זו האווירה השלטת שמכתיבים ראשי מערכות החינוך בארץ ובעולם. וגם הם לא אשמים; הם מושפעים מ"הידע המדעי" שהפסיכולוגיה ושאר "מדעי" החינוך מספקים. לפיכך, ראשי מערכות החינוך והמורים לדורותיהם אינם רואים בשדרוג האיי-קיו יעד חינוכי, ואינם מנסים להוציא את הליקוי מ"לקוי הלמידה", למשל את הדיסלקציה מ"הדיסלקטי". שהרי אלה ושכמותם אינם ניתנים לשינוי, אז למה להיכנס עם הראש בקיר?

אבל אולי אנשי החינוך בכל זאת קצת אשמים? אולי היה עליהם להפוך אבן על אבן ולבחון שוב ושוב את תמונת האדם שלהם? ככלות הכול, הנוירולוגיה של ימינו מפריכה אותה, כפי שטען פרופ' פוירשטין עוד לפני שמדעי המוח חשפו את העובדה המדהימה הזאת.

•••

לפני שישים שנה פסיכולוג צעיר, תלמידו של גדול הפסיכולוגים הקוגניטיביים של המאה העשרים ז'אן פיאז'ה, קרא תיגר על תמונת האדם השלטת והציע לה חלופה. תמונת האדם שהציע פוירשטין הצעיר מתמצה בכותרת "האדם כישות משתנה". הוא העז לטעון שהאינטליגנציה האנושית — המערכת השלטת בחשיבה, ברגשות, ברצון, בהתנהגות — היא מערכת פתוחה ניתנת לשינוי, לשינוי דרמטי. האינטליגנציה ניתנת לשינוי משום שהיא נרכשת ונלמדת במהותה. אנו רוכשים מהסביבה את אסטרטגיות הלמידה והחשיבה המרכיבות את האינטליגנציה שלנו. ולכן "ליקוי למידה" הוא במהותו "ליקוי הוראה"; ילד מסוים לא רכש אסטרטגיות חיוניות ללמידה ומכאן התפתח "ליקוי".

ה"ליקוי" אפוא, אינו תכונה קבועה, יציבה, פנימית, בלתי תלויה בסביבה ולכן בלתי ניתנת לשינוי; ה"ליקוי" הוא מצב זמני, נזיל, תלוי סביבה, ניתן לשינוי. אם נקנה "ללקוי הלמידה" אסטרטגיות מתאימות, הוא יביס את הליקוי ויהפוך ל"לומד נורמלי".

"האם אפשר לעקור את הדיסלקציה מ'הדיסלקטי'?" אתם שואלים באי-אמון, ופוירשטין משיב: "בוודאי, ללא ספק; אם ננקוט התערבות נכונה". זו הסיבה שפוירשטין לא השתמש במונח "ליקוי למידה" אלא ב"קשיי למידה". ה"ליקוי" נצחי; ה"קושי" מועמד להסרה.

בדומה, האם איי-קיו הוא מתת שמים או גזרת גורל? לפי פוירשטין גם איי-קיו הוא מצב — זמני וחלקי. כלומר, הוא ניתן לשינוי, והוא משקף רק חלקים מוגבלים של האינטליגנציה האנושית.

גם מושגים דוגמת "פיגור", שכובסו במהלך השנים למילים "תקינות" יותר, אינם, לפי פוירשטין, תכונות מולדות קבועות אלא מצבים מועמדים לשינוי — באמצעות התערבות נכונה.

מדעי המוח, שעברו מהפכה של ממש בשני העשורים האחרונים, מאששים את התובנות של פוירשטין. אמצעי הדמיה דוגמת FMRI מראים את השינויים החלים במוח לאחר התערבות חיצונית; למשל, כיצד מוחו של ילד דיסלקטי משתנה בעקבות התערבות מתאימה. אך התובנות של פוירשטין, שיש להן היום גיבוי במדעי המוח, אינן מצליחות לחדור את מבצרה של מערכת החינוך שבה, "פעם לקוי למידה, תמיד לקוי למידה".

•••

השלכות התאוריה של פוירשטין על מערכת החינוך מרחיקות לכת. לדוגמה:

חינוך ללמידה ולחשיבה: היעד המרכזי של ההוראה צריך להיות שדרוג מקיף של יכולות הלמידה והחשיבה של התלמיד, כלומר שיפור האינטליגנציה שלו.

חיזוק המורה: בתי הספר הפכו בעשורים האחרונים למרכזים חצי-רפואיים ששולטים בהם אבחונים פסיכו-דידקטיים ותרופות מווסתות התנהגות. תעשיית האבחונים מחלישה את המורים, את ההורים ואת החינוך בכלל — אם הילד "לקוי" כפי שמראה האבחון "המדעי" אז לחינוך אין מה לעשות. תמונת האדם כישות משתנה מחזירה את הכוח לחינוך ולהוראה.

חינוך ושיקום מוכווני פוטנציאל: רמת התפקוד הנוכחית של תלמיד, במיוחד ה"תת-משיג", אינה משקפת את יכולתו האמיתית. האבחון הדינמיLPAD, שפוירשטין היה ראשון מפתחיו, נותן תמונה מדויקת יותר של היכולות הגנוזות בתלמיד. מימוש היכולות האלה — הפוטנציאל האנושי — הוא מטרת החינוך.

מערכת חינוך מוכוונת תהליך: בחברה שבה מתרחשים תהליכים במהירויות-על התלמיד חייב להצטייד ביכולות למידה וחשיבה שיאפשרו לו להסתגל אליה ולהגיב עליה. הפוטנציאל החשיבתי הלא ממומש של האדם נחוץ לו היום יותר מאי פעם. לשם כך פיתח פוירשטין את שיטת "ההעשרה האינסטרומנטלית", המעמידה במרכזה את התהליך ולא את התוצר.

 •••

ראובן פוירשטין הקדים את זמנו. הוא דיבר לפני עשרות שנים על יכולת ההשתנות האנושית וכפועל יוצא מכך על שילוב בעלי מוגבלויות בחברה. לא הבינו אותו, לעתים אף לעגו לו. ב-1992 הוא קיבל את פרס ישראל על היותו הראשון בעולם שהראה שאפשר לשנות במידה ניכרת את תפקודם של לוקים בתסמונת דאון. אך שמו יצא בעולם שנים רבות לפני כן. הוא ייסד 85 מרכזי הכשרה בארבעים מדינות, המכשירים אלפי מחנכים ואנשי מקצוע מדי שנה. אבי זכה לראות בהתגשמות חזונו ובהתקבלות עולמית של רעיונותיו ושיטותיו במידה שמעטים זוכים לה.

•••

אבי מורי היה שייך לעולם. הוא תפש את עצמו כמתקן עולם. אך מעולם לא ויתר על מרכזיותה של המשפחה בחייו. האיש שלימד אין-ספור הורים ברחבי העולם כיצד לתווך לילדיהם תכנים בעלי ערך מימש זאת בחייו המשפחתיים.

גדלנו בבית שבו ההורים שיתפו אותנו, ילדים רכים ואחר כך נערים, בחייהם, בלבטיהם, בעברם. פסענו עם אבא בשבילי העיירה בוטשאן ברומניה, שבה גדל בין שתי מלחמות עולם; גדלנו על ברכיהם המדומיינות של סבים וסבתות שמעולם לא זכינו לראות, אך התיווך שלו הקים אותם לתחייה. סבא לוי הפיוטי ועשיר הרגש, סבא אהרן, אביו, ראש השוחטים בעיירה, וסבא משולם פייביש הסגפן, שממנו פחדנו ממש.

אבי לא היה רק איש מדע, מורה ומנהיג, הוא היה קודם כול איש של ערכים יהודיים. היהדות שלו כללה את השבת והתפילה, את התפילין והכשרות, אבל בלבה היה נטוע הפסוק "ואהבת לרעך כמוך". הוא ואמי המנוחה ברטה פתחו את ביתם לרווחה בלי חשבון ובלי תמורה. נערים שעלו ארצה בודדים מצאו בביתנו את ביתם. על אף צניעותו של הבית תמיד היה בו מקום לאנשים בודדים. שולחן השבת היווה את שיאו של השבוע והכיל לא פחות מ-25 אורחים בכל שבת. חלקם אנשים בעלי מוגבלויות מכל העולם שבאו להיעזר בו ובאנשי צוותו, חלקם פרופסורים ידועי שם מרחבי העולם, יהודים ולא יהודים. לכולם היה מקום וכולם יצאו מהבית הצנוע עם מטען רוחני חדש.

החום והאהבה שהרעיף על אלפי האנשים והתלמידים, העזרה שהושיט להם, היו חלק מהשיטה. אהבה ומחויבות לזולת, הוא נהג לומר, הן המפתח לשינוי לטובה שלו, ליצירת כוחות פנימיים חדשים. ואת אותה אהבה שנתן לאחרים הוא נתן גם לנו. כשנולד בננו אלחנן עם תסמונת דאון הוא נטע בנו, ההורים הצעירים, את אמונתו המושכלת ביכולתו של האדם להשתנות ולהתפתח. פחות מיממה לאחר שנולד בננו, ואנחנו עודנו המומים, אמר אבי לאמי בנוכחותי: "אנחנו נחתן את הילד". דבריו נשמעו תלושים כל כך ובלתי הולמים את מצב רוחי. עוד לא עברנו את ברית המילה, וכיתה א' רחוקה כל כך, שלא לדבר על בר המצווה, והוא, אבי היקר, מתכנן חתונה. כמה חכמים ומרחיקי ראות היו דבריו. הם הפכו למגדלור שלנו, לתקווה, למשמעות מאמצינו כהורים.

מה דעתך?

    אשמח לקבל מידע מיכם

    פורסמה ב 30/10/2015 ע״י נירה וייס
    מה דעתך?