מס"ע - "המורים רוצים לשחק בשיעורים"
פורטל תוכן בהוראה והכשרת מורים
21.01.14 לינק   

"המורים רוצים לשחק בשיעורים"

מהמדור: דרכי הוראה

אמתי מור, "המורים רוצים לשחק בשיעורים" , הד החינוך , אוקטובר 2013 , גיליון מס' 1, כרך פ"ח, עמודים 100-102

קבוצה של מורים צעירים מבקשת לעודד הוראה באמצעות משחקים. לכנס שארגנו בחופשת סוכות הגיעו יותר ממאה מורים, ששמחו ללמוד על האפשרות המרתקת. מיכאל גורודין, יו"ר העמותה למשחקי תפקידים בישראל ומורה בתיכון "ליד האוניברסיטה" בירושלים: "משחקים זה לא רק צחוקים"

מיכאל גורודין, 31, אינו רק מורה למתמטיקה, להיסטוריה ולתיאטרון בתיכון "ליד האוניברסיטה" בירושלים, הוא גם שחקן תיאטרון "מיקרו" הירושלמי, יו"ר העמותה למשחקי תפקידים בישראל וגם חבר מוביל בקבוצת מורים המבקשת לערבב מצבי צבירה – להכניס משחק לשיעורים בבית הספר.

"כאדם שמשחק מגיל תשע", אומר גורודין, "אני יודע שמשחקים זה לא רק צחוקים. למשחקים יש צורות ועקרונות וגם כישרון. יש אנשים שטובים בזה ויש שפחות. משחקים לא מוגבלים לתכנים ילדותיים. אם בגיל עשר שיחקנו במבוכים ודרקונים והדמויות שלנו היו קוסם ולוחם שהולכים להרוג דרקון, אז בגיל 16, 20, 25 המשחק השתנה לתחומי העניין החדשים. התחלנו לשחק בפילוסופיה, בהיסטוריה, בדברים שמעניינים אותנו ככל שאנחנו מתבגרים".

תן בבקשה דוגמה למשחק בפילוסופיה או בהיסטוריה.

"כרגע אני בקבוצה שמשחקת משחק תפקידים שהרקע שלו הוא המאה הראשונה לפנה"ס באגן הים התיכון. כוחות העל של הדמויות מבוססים על אסכולות פילוסופיות של אותה תקופה. יש למשל שחקנית שהדמות שלה קוסמת, אבל הקסם שלה הוא יישום של התורה האריסטוטלית על המציאות. היא מדברת על יסודות, המניע של הדברים, מה הצורה של הדברים, החומר. זה דורש קריאה של הפילוסופיה וניסיון להבין אותה כדי לעשות בה שימוש במשחק. שחקנית אחרת מייצגת את המיסטיקה היהודית ועושה שימוש במונחים כמו לילית, רוחות ושדים. היא הכירה את העולם הזה מקודם והביאה אותו למשחק. כל אחד מהשחקנים מפרה את האחרים, מציג להם חומר רקע, חושף לפניהם דמויות היסטוריות, אירועים וכו'. זאת אומרת שיש כאן רובד של עלילה ודמויות ויש רובד של התקופה ההיסטורית והפילוסופיה. ברור לך שאחרי שנה של משחק כזה אנשים יוצאים עם לא מעט ידע על התקופה ועל הפילוסופיה שלה".

לפני כעשר שנים השתתף גורודין בקבוצה ששיחקה משחק תפקידים על הקרב בסטלינגרד. "אחרי ארבע שעות משחק", הוא אומר, "למדתי על הקרב הזה, על המלחמה ועל התקופה יותר מאשר בכל שיעורי ההיסטוריה שהשתתפתי בהם כתלמיד. כדמות של חייל, המשחק אילץ אותי ללמוד מי היו הכוחות המעורבים, מה קרה שם, למה נתקעו שם והכול דרך הסיטואציה של המשחק. זה היה משמעותי יותר לחוות את זה דרך החייל ולא דרך קריאה של כמה שורות בספר".

כשנהיה מורה שאל את עצמו למה לא לעשות שימוש בכלי הזה. "במתמטיקה זה פחות רלוונטי", הוא מסביר, "אבל בהיסטוריה זה כלי מצוין לדעתי".

מטרה, מכשול ואמצעי
כיוון שהוא מורה חדש יחסית, גורודין מדגיש שהוא עדיין בודק בזהירות כיצד ליישם משחק בלמידה. מאחר שהוא שחקן מנוסה, הוא רגיש במיוחד לסכנות האפשריות במשחק לא מוצלח. "כשלמדתי לתעודת הוראה", הוא מספר, "נתנו לנו מאמר על משחקי תפקידים בהוראת היסטוריה. חשבתי לעצמי שיופי, הנה סוף סוף משהו שאני אוהב ומתחבר אליו. אבל המשחק שתואר שם היה גרוע, וברור לי שזה לא היה יכול לעבוד בכיתה עם תלמידים".

מה מבדיל משחק טוב ממשחק גרוע?

"מה מבדיל שיעור טוב משיעור גרוע? יש הרבה גישות שונות למשחק, אבל יש כמה דברים שכדאי שיהיו בו. למשל מטרה, מכשול ואמצעי. אם במשחק אין לדמויות איזושהי מטרה ברורה, מכשול בדרך למטרה ואמצעי לעבור אותו, זו בעיה. או במקרה של הדמויות, אם אין לדמות מוטיבציה ברורה, זה לא יעבוד. המשחק לא יעניין, ובמשחק לא מעניין לא ישחקו, בטח לא תלמידים".

גורודין מאמין שלא צריך בהכרח לספר לתלמידים שהם עומדים ללמוד דרך משחק תפקידים אלא פשוט לחלק אותם לקבוצות ולזרוק אותם לתוך סיטואציה משחקית. "כשלימדתי על האימפריה הרומית חילקתי את הכיתה לקבוצות, וקבוצה אחת הייתה אחד השבטים הגרמאניים. סיפרתי להם שמגיע שליח שמספר להם שהקיסר נפל והם צריכים להחליט מה הם עושים עכשיו. באופן טבעי הם התחילו לדבר ולהתווכח, ומתוך זה נוצרו הדמויות שלהם, וגם המשחק".

גורודין מדגיש שזה לא קל, אבל חושב שאם מצליחים ליצור דמות בתוך סיטואציה משחקית מעניינת, הפוטנציאל גדול. "כשהמשחק מעניין, אנשים משחקים. משחק זה משהו שאנחנו עושים כמעט מגיל אפס, זה טבעי לנו כבני אדם. התלמידים מכירים את זה ולכן לא צריך לקרוא לזה בשמות מפוצצים כמו 'משחק תפקידים על האימפריה הרומית', אלא פשוט ליצור את המשחק".

משחקים דיגיטליים ומשחקי תפקידים

מתחילת השנה מוביל גורודין, כיו"ר העמותה למשחקי תפקידים, מהלך מעניין של שיתוף פעולה בנושא למידה באמצעות משחק עם ניר מירצקי, יו"ר GameIS – העמותה של תעשיית המשחקים הדיגיטליים בישראל. בסוכות הם ארגנו כנס בשם "משחקים וחינוך", שהיה אחד מאירועי פסטיבל "אוטופיה" (פסטיבל מדע בדיוני) בתל אביב. "זו סנונית ראשונה של שיתוף פעולה בינינו", מספר גורודין, "ושל שתי העמותות בתחום החינוך".

ההזמנות להשתתף בכנס הופנו בעיקר למורים, ותכנית הכנס נבנתה כך שכל מורה שהגיע יוכל לחזור לכיתה "עם משהו ביד", לדברי גורודין, ולהשתמש בכלים שרכש באירוע. וזה הצליח. כ־150 משתתפים, רובם מורות ומורים צעירים, הגיעו לכנס במרכז חמד"ע (חינוך מדעי) בתל אביב. בהתחשב בעובדה שהכנס היה בימי החופשה ושהוא אינו מוכר לגמול השתלמות, ההשתתפות הייתה מרשימה.

מבט בתכנייה הסגיר את העובדה שליוזמיו אין ניסיון בכנסי חינוך. בין הדוברים שובצה כמות יוצאת דופן של מורים בפועל ומורים בעבר, שקיבלו זכות דיבור לאורך כל היום, ולא רק, כמקובל, במושב האחרון. "חשוב לנו שמורים ידברו ושמורים יישמעו", אמר גורודין בדברי הפתיחה, והדגיש שהוא מקווה שלמפגש יהיו תוצאות פרגמטיות.

מירצקי דיבר אחריו. "אפשר לראות שבשנים האחרונות החינוך מנסה לגשת בצורה נכונה יותר לתלמידים", הוא אמר, ולמידה באמצעות משחק היא, לדעתו, צעד חשוב בכיוון הזה.

פרופ' מיקי רונן, ראש המחלקה לטכנולוגיות למידה ב־HIT, המכון הטכנולוגי בחולון, אמרה ש"משחק הוא צורת למידה טבעית וילדים בוחרים בה באופן חופשי", והדגישה את הקשר בין הנעה (מושג מיתי בעולם החינוך. השאלה כיצד יוצרים הנעה אצל תלמידים מטרידה כל מי שעמד אי פעם לפני כיתה) לבין הנאה, תוצר לוואי נפוץ של משחקים.

רונן הציגה שאלה שעוררה דיון ער גם בקרב הקהל וגם בקרב דוברים אחדים: האם יש מקרים שבהם לא מתאים ללמד באמצעות משחק? לדעתה, בתכנים מסוימים, השואה למשל, ומול קהלים מסוימים שאינם "זמינים למשחק" מכל מיני סיבות אפשר לוותר על התענוג (ראו גם מסגרת בעמ'...).

זיו קיטרו, מפתח משחקים, נעל את שלב הפתיחה של הכנס וטען נחרצות: "כל נושא יכול להילמד באמצעות משחק". לדבריו, אם יש סרטים טובים על השואה, יכולים להיות גם משחקים טובים, והוא אף ציין כמה דוגמאות של משחקי מחשב שהרקע שלהם הוא מלחמת העולם השנייה. "אני משוכנע", הוסיף, "שהחיבור בין אנשי משחק לאנשי חינוך הוא חיבור מצוין שיכול לתרום הרבה ללמידה ולחינוך".

ההרצאות במושבי הכנס עסקו במשחקים דיגיטליים ובמשחקי תפקידים והוצגו בהן ממצאי מחקרים ומצגות מהתנסויות שונות של מורים, מחנכים ופסיכולוגים בשילוב משחקים בחינוך. הבחירה במתכונת של הרצאות פרונטליות העיבה מעט על ההתלהבות והסקרנות של הקהל, שהתקשה להישאר מרוכז. ואולי זה היה בעצם תרגיל מחוכם שנועד להוכיח אפילו כאן שמשחק עדיף על הרצאה.

להרוג חצי מהפרות בכפר

טלי לרנר, מורה למדעים ולסביבה מבית הספר "מבואות הנגב" בקיבוץ שובל, חולקת מנסיונה ללמד על זיהום סביבתי באמצעות משחק: "ביקשתי מהתלמידים ליצור כפר דמיוני בימי הביניים שבו כל אחד מהם הוא בעל משפחה. הם היו צריכים להחליט איך קוראים להם, מה המקצוע שלהם, כמה ילדים יש להם, מה יש להם במשק וכו'. בשלב הבא תיארנו את הכפר, וממש ציירנו מפה שלו ונכנסו לפרטים".

אחרי שבראו את עולם המשחק, החלו התלמידים לשחק. לרנר אמרה להם שחילופי העונות ושינויי מזג האוויר, נוסף על ריבוי הפרות במשקי הבית של כל אחד, מובילים לצמצום משאבים משותפים, שמסכן את המשך החיים בכפר. "הכרזנו על אספת תושבים שבה יקבלו החלטה על המשך הדרך", היא מספרת. ההחלטה שהתקבלה הייתה אכזרית אך אמיצה: כל אחד יהרוג חצי מהפרות שלו, וכך יוכלו להימנע מהאסון הסביבתי המתקרב. "בשלב זה", מספרת לרנר, "ביקשתי מכל אחד לכתוב לי על פתק אישי אם הוא מתכוון לקיים את הבטחתו לתושבי הכפר או לשמור על הפרות שלו, שמהוות את עיקר הכנסתו". למחרת היא חשפה לפני התלמידים את האמת המרה: רבים מתושבי הכפר פעלו בניגוד להחלטת האספה, ולכן המשאבים הטבעיים אזלו והכפר נהרס.

סיפור יפה, אך מה השגת בזה?

"בנושאים כמו זיהום סביבתי תלמידים נוטים להיות מאוד נחרצים. הם ישר רוצים לחוקק חוק שאוסר על זיהום ולכלוא את המזהמים. הם לא מעוניינים במורכבות ולא מודעים לבעיית 'הטרגדיה של נחלת הכלל', ולפיה כל אחד יודע לשמור היטב על סביבתו האישית, למשל ניקיון בבית, אבל ברגע שהוא במרחב הציבורי הוא חושב לעצמו, טוב, אם רק אני אלכלך אז לא יקרה כלום. במשחק עסקנו אמנם בעולם דמיוני ואחר, ולא בזיהום סביבתי, אבל התלמידים מצאו את עצמם במצב מורכב יותר. הם הבינו דרך החוויה שזה לא כל כך פשוט".

האם מהלך מורכב וארוך כמו המשחק הכרחי בשביל זה?

"זה לא היה קורה בלי המשחק. אם לא היינו מתארים את הדמויות בפירוט, אם לא היו לדמויות שמות, אם הם לא היו צריכים לחשוב על הילדים של הדמות, על הפרות שלה, להשתתף באספה, לא היינו מגיעים לאותה חוויה. זה היה נשאר בגדר דיון אינטלקטואלי לא מעניין ולא רלוונטי ובעיקר לא אמיתי".

לדעת לרנר, המשחק הוא תוספת מצוינת לארגז כלי ההוראה. "עולם הלמידה השתנה", היא אומרת, "אנחנו כבר לא מכינים את הילדים לעולם שבו הידע הוא השולט, אלא גם היצירתיות והיכולת לפתור בעיות ולחשוב עם אחרים. בעידן הסמרטפון אין כבר אותו ערך לשינון, ואני כמורה לא בהכרח יודעת יותר מהם על העולם. המשחק מאפשר לתלמידים לחוות סיטואציות לא רגילות, חיבור לדילמות בצורה ישירה ורגשית, הבנה של מורכבות, הרבה יותר מדרכי לימוד אחרות. הילדים נדרשים לעסוק בכל הדברים האלו בעולם האמיתי, והמשחק מאפשר להם חוויה דומה לזה".

יתרון נוסף בלמידה באמצעות משחק הוא האפשרות שלו להאיר את בית הספר באור חדש בעיני התלמידים. "המשחק מאוד מחבר את התלמידים", היא אומרת. "בעולם הדיגיטלי בית הספר איבד בעיניהם הרבה מהתועלת שלו, וגם אם זה לא בהכרח נכון, זו התפיסה. המשחק גורם להם לראות את בית הספר אחרת, לחוות בו משהו כיפי ומעניין, בניגוד למה שהם מרגישים בדרך כלל".
אולי כדאי לזרוק את הספרים והמחברות ולעבור להוראה באמצעות משחק בלבד?

"אני לא חושבת שצריך לעבור ללמידה במשחק בלבד, גם מהסיבה שכל דבר שנעשה רק אותו לאורך זמן יימאס. אבל נכון להוסיף את המשחק לדרכי הלמידה. המשחקים מאפשרים לי לגעת בדברים שהילדים לא מתחברים אליהם בצורת חומר לימודי יבש, כמו כלכלה או הפער בין מה שאנחנו עושים לבין מה שנכון לדעתנו לעשות. כאשר הם מדמיינים את עצמם כבעלי משפחות או כפוליטיקאים שצריכים לקבל החלטות הם נהיים מודעים לקושי להחליט בבעיות מורכבות וקשות כמו בחיים. והעיקר במשחק הוא היכולת לצאת ממנו, להתבונן בדברים, לחשוב עליהם וללמוד".

איך מתקבלת גישה כזאת בקרב מורים, בעיקר ותיקים יותר?

"כל דבר חדש בעולם, לא רק בחינוך, מרתיע. אבל אם יש מי שמעז ומנסה, הוא מלהיב ומסקרן את השאר. אנשי חינוך היום צמאים לרעיונות שישנו את התחושה של חוסר הרלוונטיות שבתי הספר אפופים בה. יש תשוקה לשינוי ומוכנות מאוד גבוהה לשמוע דברים ולהתנסות. מי שעוצר את זה יותר זה לדעתי משרד החינוך וגורמים אחרים, ולא המורים עצמם. המורים מאוד מסוקרנים ומוכנים לנסות דברים חדשים".

כמורה בעלת ניסיון יחסי בתחום, יש לה כמה עצות למי שמבקש להתנסות. "הדבר הכי חשוב, היא אומרת, "זה לעורר הזדהות עם המשחק. לחפש את ה'אמיתיוּת' במה שעושים. אחרת זו עוד משימה לימודית לא מועילה ולא רלוונטית בעיני התלמידים. בנוסף צריך להגדיר טוב מאוד את גבולות המשחק, את הכללים, את הזמן, את נושאי הדיון. למשל, לא לאפשר באספת הכפר דיון על הוצאות להורג, אלא רק על חלוקת המשאבים, כי קל לילדים לגלוש לדברים האלו. אבל הכי חשוב זה לנסות. זה משהו שאי אפשר ללמוד דרך קריאת כתבה בעיתון, אלא רק דרך ניסיון".

לא קל לבנות משחק

כ־25 ממשתתפי הכנס נשארו בתום המושבים הרשמיים כדי לנסות ליישם. הם התחלקו לשתי קבוצות מעורבות של מורים ושל מפתחי משחקים. קבוצה אחת התמקדה במדעי הרוח ובמשחקי תפקידים והשנייה במדעים ובמשחקים דיגיטליים.
גורודין: "זה לא קל לבנות משחק, בטח בקבוצה גדולה. מה שהם ניסו לעשות זה מה שרצינו שיצא מהכנס הזה: לחשוב איך לוקחים יחידת לימוד כלשהי ובונים לה משחק טוב".

הקבוצה של מדעי הרוח בחרה באתגר רציני: ספר עזרה ונחמיה, שאפילו יחסית לתנ"ך הוא ספר קשה ויבש. "הם הלכו לכיוון של משחק תפקידים", מסביר גורודין, "והתחילו לנסות לפרק את זה. מומחי המשחק התמקדו בעיצוב המשחק, והמורים התמקדו בידע, בדילמות, ברעיונות. הם העלו שאלות כמו מי האנשים שחיו שם, אילו רעיונות היו להם וכו'". לדבריו, אי אפשר לבנות משחק בשעה אחת, "אבל התהליך התחיל וזה עוד ימשיך. זה מה שחשוב".

בקבוצת המדעים התמקדו במשאבי הטבע ובחלוקה שלהם לסוגים. הם ניסו לבנות משחק מחשב שבו דמות שנסחפה לאי בודד חייבת להשתמש במשאבים על האי כדי לשרוד. "המשחק לא מציג את המשאבים בטבלה גדולה שהמורה משרטטת על הלוח", מסביר גורודין. "זה מוטמע במשחק ובהתייחסות של הדמות למשאב בתוך המשחק. כלומר, המשחק מאלץ אותך להשתמש במיומנות הידע ולדעת לאיזו קטגוריה שייך משאב כזה או אחר".

מורה אחרת חשבה שיהיה מעניין ליצור למשחק שלב שני, שבו דמות חדשה מגיעה אל האי והיא יכולה להשתמש רק במה שהדמות הראשונה השאירה לה. "העניין הזה של שלב א' שאחריו מגיע שלב ב' יותר קשה הוא עניין בסיסי במשחקים", מסביר גורודין. "כאן העלייה בשלב קשורה לרעיון הלימודי שניצול משאבים משפיע לאורך זמן".

איך אתה מסכם את הכנס?

"הכנס היה מאוד נחמד והמשתתפים נהנו, אבל אם זה יסתכם בכך – לא עשינו כלום. נוצר כאן מפגש בין מורים למעצבי משחקים, ואני כבר יודע על גלגול של רעיונות בעקבות המפגש הזה. בנוסף נוצר קשר עם המכון הטכנולוגי בחולון, שכבר אמרו לי שמאז הכנס הם רואים תנועה ערה יותר באפליקציה שהם הציגו".

מה אתם מתכננים לעתיד?

"אנחנו מחפשים מורים שיבואו ויגידו 'אני הולך לנסות השנה משחקים לטובת למידה'. מבחינתי אפילו בשיעור אחד, בשבוע אחד, במשהו קטן שהם למדו בכנס. אנחנו רוצים לאסוף את החוויות ולראות מה קורה כשמיישמים את הרעיונות. כרגע המצב הוא שיש מעצבי משחקים שאומרים 'יש לי משחק', ויש מאמרים אקדמיים על משחקים שנעשו בתנאי מעבדה – בלי הלכלוך של עבודה בשטח עם תלמידים בכיתות. לנו חשוב היישום הפרקטי. אנחנו גם רוצים להגיע למשרד החינוך ולוועדת החינוך של הכנסת, להציג את הדברים ולקדם את הרעיון. הכיוון הוא פרקטי, חד־משמעית. אנחנו לא רוצים לכתוב מאמר, אלא שמורים יבדקו איך זה עובד בשטח".
כיאה לשחקן במשחקי תפקידים, גורודין מרשה לעצמו לדמיין עתיד ורוד במיוחד: "אולי עוד איקס שנים כל תכנית להכשרת מורים תכיל פרק על שימוש במשחקים ויהיו השתלמויות למורים בתחום". אבל כיאה למורה, רגליו גם נטועות בקרקע: "יישום זה אף פעם לא פשוט, בטח לא בהוראה. אם לא הייתי מורה הייתי אומר, מה הבעיה? משחקים זה מצוין, אז קדימה, תשתמשו בזה. אני שומע אמירות כאלה מחברים שהם לא מורים. אבל המשימה היא להבין איך לוקחים את הרעיונות הטובים, כמו אלה שעלו בכנס, ועושים אתם משהו".