מס"ע - כיצד חשיבה ויזואלית משפרת את הכתיבה?
פורטל תוכן בהוראה והכשרת מורים
26.11.13 לינק   

כיצד חשיבה ויזואלית משפרת את הכתיבה?

מהמדור: קריאה, כתיבה וטקסטים

Katrina Schwartz . "How Visual Thinking Improves Writing", November 26, 2013. 


ילדים צעירים יותר אוהבים לצייר ואינם דואגים יותר מדי לגבי התוצאות של עבודת האמנות שלהם – עד שהם מתבגרים.
כאשר הם לומדים לקרוא ולכתוב, האמנות נמצאת בעדיפות נמוכה ללימודים, בעיקר משום שרוב בתי הספר נותנים עדיפות ללימודים.
במשך הזמן קשה יותר לילדים לחשוב בתמונות בדרך שהם נהגו פעם.

אבל מה יקרה אם נעודד את התלמידים לחשוב בתמונות לצד שימוש במילים?


מריסה מוס (Marissa Moss), מחברת סדרת ספרי הילדים הפופולרית "המחברת של אמליה" (Amelia’s Notebook), מתמודדת בספריה עם דמות של ילדה קטנה המביעה את רעיונותיה לגבי העולם ולגבי האנשים שמסביבה.
הספרים הם שילוב של מילים וציורים – הנראים כאילו אמליה ציירה אותם בעצמה.

בהשפעתה של מוס (Moss), המורים בבית הספר היסודי Oak Knoll, הנמצא ב- Menlo Park שבקליפורניה, החליטו לתת לתלמידיהם לכתוב מחברות בסגנון דומה.
המחברות אינן מקבלות ציונים; אלא הן מקום של ביטוי חופשי ופרטי.

קארן קלנסי (Karen Clancy) ואנדריאה בוטרייט (Andrea Boatright) הציגו את הפרויקט ב"ועידת הלמידה החדשנית" (Innovative Learning Conference) שנערכה לאחרונה בבית הספר Nueva.

ברגע שתלמידיה של קלנסי הבינו שהם לא מקבלים ציון על מה שהם כותבים במחברת והיה להם חופש הביטוי, הם ביקשו זמן לכתוב.
מוס אומרת שכתיבה ללא פחד מהתוצאות היא המפתח לפיתוח קולו של הכותב.
היא מפתחת מדריכים כדי לסייע למורים לשכנע את התלמידים להשתמש באמנות ובכתיבה ביומניהם באותו זמן, כדרך להגמשת החשיבה הויזואלית שלהם יחד עם האוריינות.

לדעתה, חשוב שלתלמידים יהיה מקום להביע את עצמם ללא משימות ספציפיות של כתיבה או ללא מגבלות.
הם כותבים ומציירים דברים חשובים בחייהם ובזמן התהליך הם מפתחים את קולם, את ההומור שלהם ואת נקודת השקפתם.
הם יכולים לשחק עם השפה ולשבור ולחבר מילים.

בבית הספר Oak Knoll, התלמידים אוהבים את מה שהם מכנים "יומני החיים" (Lifebook Journals) שלהם, שהם כותבים מדי יום בנוסף לכתיבה רשמית יותר של משימות שמוטלות עליהם על ידי המורה ועליהן הם מקבלים ציון.
וכאשר יש להם מקום לכתוב ולצייר, חלקם מבינים שהם אוהבים לכתוב ולקרוא, יותר ממה שהם חשבו.

בוטרייט מודה כי בעוד שתלמידיה אוהבים עכשיו את היומנים שלהם, היה מעט קשה לגרום אפילו לתלמידים הצעירים להאמין שהם לא יקבלו ציונים על הכתיבה שלהם.

אז בתחילה, בוטרייט נתנה לתלמידיה "ספרי חיים למתחילים" (beginner Lifebooks), פיסות נייר משודכות יחד עטופות בעטיפת נייר.
היא דנה עם הכיתה כיצד לכתוב ולצייר את מחשבותיהם.
היא אפילו הדגימה איך הספרים יכולים להיראות. כאשר התלמידים כתבו בספרים, גם היא כתבה. לקח לתלמידיה כחודש עד שהחלו להשקיע עצמם בפרויקט.

ברגע שלתלמידים היה נוח יותר עם הרעיון של ביטוי חופשי, בוטרייט ביקשה מתלמידיה לבחור דבר אחד שהם כתבו ולשתף אותו עם שאר הכיתה, מה שהיא כינתה "יום מוזיאון" (museum day). לאחר השיתוף, הותר לתלמידים לעבור לספר קבוע – מחברת לחיבור, שהתלמיד מעצב אותה באופן אישי.

כעת התלמידים, כותבים ארבע או חמש פעמים בשבוע במשך 45 דקות.

בוטרייט מסייעת להניע את הילדים שנתקעו וחלק מהילדים בוחרים לכתוב בתחילה רצועות קומיקס, מה שמקל על המעבר לכתיבה מורכבת יותר מאוחר יותר.

תלמידים אחרים עובדים במשותף על כתיבת סיפורים במחברות.

בוטרייט אומרת שבחירת המילים של תלמידיה, הקול ושטף המשפטים השתפרו באופן דרמטי לאחר תחילת פרויקט הכתיבה. היא השוותה כיתה שהשתמשה בפרויקט "ספרי החיים" לכיתה אחרת בבית הספר שהשתמשה באותה תכנית לימודים ולא שילבה בתוכה את הפרויקט.

היא מצאה שלתלמידים שכתבו ביומנים הייתה הנעה מוגברת לכתוב, משהו שגם ההורים דיווחו עליו.

מוס טוענת כי לעתים קרובות שיעור האנגלית מתמקד במיומנויות פורמליות ובהערכות פורמליות. אבל אותן משימות לעתים קרובות לא מאפשרות לתלמידים לפתח קול מובחן, שזהו אחד מהדברים שקשה ביותר ללמד.

קישור למאמר באנגלית


שליחת תגובה

  (הכתובת לא תוצג באתר)
בטל שלח