מס"ע - חידת החינוך האנתרופוסופי
פורטל תוכן בהוראה והכשרת מורים
יום ראשון 22 אוקטובר 2017
מכון מופ"ת שער הפורטל
פורטל תוכן בהוראה והכשרת מורים
12.02.14 סיכום    הדפסה מאמר
תגובות
מאמר ותגובות

חידת החינוך האנתרופוסופי

מהמדור: סביבות למידה

גלעד גולדשמידט , " חידת החינוך האנתרופוסופי " , הד החינוך , פברואר 2013 , כרך פ"ז , גיליון 04 , עמודים 112-114

תנועתו של שטיינר, האנתרופוסופיה, חיה ומתפתחת בעיקר בתחום החינוך ־ חינוך ולדורף. מי היה שטיינר? מה זה אנתרופוסופיה? מה זה חינוך ולדרוף? מבוא נבוכים

רבים שמעו על חינוך ולדורף או על החינוך האנתרופוסופי, אך מעטים יודעים מי האדם שעומד מאחורי זרם חינוכי זה – אדם שחינוך ולדורף או החינוך האנתרופוסופי היה רק חלק קטן מיצירתו הרוחנית.

רודולף שטיינר נולד ב־1861 בכפר קטן בשטחה של האימפריה האוסטרו־הונגרית, כיום קרואטיה, לאב שהיה פקיד רכבת נמוך דרג. בילדותו נדד עם משפחתו בין תחנות רכבת בעקבות העבודה של אביו. באוטוביוגרפיה שכתב (Steiner 1998) תיאר שטיינר את הקשר העמוק שחווה בילדותו לטבע מצד אחד ואת המשיכה העזה לטכנולוגיה, שעמה בא במגע דרך עיסוקיו של אביו, מצד אחר.
שניות זו עברה כחוט השני בילדותו ובשנות נעוריו. מאז שזכר את עצמו חווה שטיינר באופן טבעי לגמרי חוויות רוחניות, ומה שכינה מאוחר יותר "עולם הרוח" היה פתוח לגמרי לפניו. מניסיונו המר הוא למד שעליו להסתיר את החוויות הללו מפני הוריו ומפני מבוגרים אחרים. לצד הכישרון הרוחני, היה לשטיינר כישרון בתחומים הריאליים, במיוחד במתמטיקה, ואביו חלם עבורו על קריירה של מהנדס. בגיל תשע הוא מצא ספר גאומטריה זרוק בכיתתו ובמשך שבועות רבים העסיק את עצמו בשרטוט צורות והוכחות: "משפט פיתגורס פשוט הקסים אותי [...]. דרך הגאומטריה הכרתי לראשונה את האושר" (Hemleben 1984, 15), הוא סיכם את אחת החוויות החזקות של ילדותו.

לאחר שסיים בהצטיינות את בית הספר התיכון הוא המשיך כצפוי לטכניון בווינה. גם שם הצטיין בתחומי המתמטיקה והגאומטריה. הוריו עברו בעקבותיו לאחד מפרברי וינה, והוא תמך בהם באמצעות מתן שיעורים פרטיים.

אף שהיה תלמיד מצטיין בכל מוסדות החינוך שפקד, הוא היה אוטו־דידקט מובהק. עד גיל עשרים הוא קרא לבדו את כל ההוגים הגרמנים הגדולים – קאנט, הגל, שופנהאור, פיכטה, שלינג – והתעמק בסוגיות השונות של האידאליזם הגרמני. כמו כן למד בעצמו לטינית ויוונית כדי לקרוא את היצירות הקלאסיות הגדולות בשפת המקור (Steiner 1998).

בעת לימודיו בטכניון התחבר שטיינר יותר מכול לכתביו ולרוחו של המשורר והסופר הגרמני הנודע גתה (Goethe), ובמיוחד לכתביו המדעיים. גתה לא התפרסם בזכות עיוניו בתחומי המדע והם כמעט נשכחו בימינו,2 אך שטיינר ראה בהם חלופה רוחנית להלך הנפש המטריאליסטי ששלט בזמנו בתחומי המדע: "גתה הוא הקופרניקוס והקפלר של העולם האורגני", כתב באחד מספריו (Hemleben 1984, 34). לאחר סיום לימודיו בטכניון החל שטיינר לעבוד בעריכת כתביו המדעיים של גתה, תחילה בווינה ואחר כך בארכיון גתה־שילר בוויימאר, ועשה זאת במשך יותר מ־15 שנה – מגיל 21 עד גיל 36. רעיונותיו של גתה המשיכו להשפיע עליו עד סוף ימיו, ולמרכז האנתרופוסופי שהקים בדורנך שבשווייץ הוא קרא על שמו – Goetheanum.

את ניסיונו החינוכי הראשוני רכש שטיינר בווינה, שם שימש מיד לאחר סיום לימודיו בטכניון מחנך בית אצל משפחה יהודית עשירה, משפחת שפכט. הוא הכין את ארבעת ילדיה לבחינות הכניסה למסגרות לימודים גבוהות ועבד באופן ממוקד מאוד עם בנם הצעיר, שהיה ילד בעל צרכים מיוחדים. אותו ילד הוסמך לאחר שנים לרפואה. שטיינר שמר על קשר חם עם משפחת שפכט עד סוף ימיו.
בתקופת עבודתו בארכיון גתה־שילר בוויימאר עיצב שטיינר – באמצעות קריאה מעמיקה, ויכוחים מזדמנים בבתי קפה, חילופי מכתבים, דיונים עם עמיתים – את משנתו הפילוסופית. באותה תקופה הוא פרסם שורה של ספרים, כולם בסגנון פילוסופי עם דגש על תורת ההכרה. הוא גם השלים את עבודתו לקראת דוקטורט בפילוסופיה, ועיבד אותו לספר בשם "אמת וידע". בספרים שפרסם, ובהם ספרו החשוב "הפילוסופיה של החירות" (שטיינר 1999), ניסה שטיינר להילחם בהשקפת העולם המטריאליסטית והפסימיסטית ששלטה בסוף המאה התשע עשרה, ולפיה האדם אינו יכול להכיר את העולם ולפעול בו מתוך חירות. הוא ביסס את הטענה הנגדית שאין גבולות להכרה האנושית וכל אדם יכול לפתחה ללא הגבלה. כמו כן הוא טען שכל אדם יכול להגיע למקום פנימי שבו הוא פועל מתוך חופש.
ב־1897, בגיל 36, עבר שטיינר לברלין וחי באינטנסיביות את חיי הבוהמה של אחת הערים התוססות ביותר באותה תקופה. הוא ערך כתב עת ספרותי וכתב רשימות גם לירחונים ועיתונים אחרים והרצה לפועלים בהשתלמויות ערב במעין בית ספר לעובדים. סטפן צווייג תיאר את שטיינר באותה תקופה: "בעיניו הכהות שכן כוח היפנוטי [...]. השכלתו אדירה היתה ולעומת השכלתנו הנשענת על הספרות בלבד היתה נהדרת ורבגונית [...]. הפגישה עם אדם בעל כוח מגנטי כזה, דווקא בשלב המוקדם שלו, היתה עבורי זכייה גדולה" (צווויג 1982, 93).

במפנה המאות, בהיותו בן ארבעים, החליט שטיינר לפרסם את רעיונותיו הרוחניים, רעיונות שעד אז ביטא בעקיפין בכתבים פילוסופיים ובביקורת על נושאי תרבות ואמנות בעיתונים. לצעד הזה היה מחיר: שטיינר הפך בעיני הקהילה המדעית והאקדמית ממדען, מבקר ספרות ומרצה מוערך ומבוקש לאיש רוח סהרורי.

בעיני אחרים הפך שטיינר למורה רוחני נערץ. הוא התחיל להופיע לפני חוגים בעלי אוריינטציה רוחנית בברלין והצטרף לתנועה התאוסופית מייסודה של הלנה בלווצקי. במהרה נעשה לראש הענף הגרמני של התנועה התאוסופית, הרצה בכל רחבי גרמניה על נושאים רוחניים והוציא לאור ספרים רבים על מהותו של האדם והתפתחותו הרוחנית.

אנתרופוסופיה

"בדפים הבאים יהיה קשה להפריד בין התיאורים של מהלך חיי לבין ההיסטוריה של התנועה האנתרופוסופית" (Hemleben 1984, 85), כך מתחיל שטיינר את הפרק בספרו האוטוביוגרפי על תקופה זו בחייו. מהי אנתרופוסופיה – אותו "מדע רוח" שייסד שטיינר? בערוב ימיו הגדיר שטיינר את האנתרופוסופיה כך: "אנתרופוסופיה היא דרך של הכרה שרוצה להוביל את הרוחי שבישות האדם לרוחי שביקום" (Steiner 1982, 14). בכתביו3 הוא טען שרק על ידי התפתחות רוחנית ויצירת מה שכינה "איברי חישה רוחיים" אפשר באמת להבין את האדם והעולם. לדעתו העולם המודע לתודעה הרגילה הוא רק חלק זעיר מעולם רחב בהרבה שבו טמונות התשובות על השאלות העמוקות של הקיום האנושי. הפילוסוף שמואל הוגו ברגמן, ששמע את הרצאותיו של שטיינר, תיאר זאת כך: "שטיינר טען שכל הווייתנו הידועה [...] אינה אלא פרגמנטרית, שהיא קטע מהוויה יותר מקיפה [...]. מה שאנו תופסים בחושינו אינו אלא חלק קטנטן של ההוויה הקוסמית האמיתית בה אנו חיים" (שטיינר 1976, הקדמה). בספריו ובהרצאותיו מגיל ארבעים ועד מותו ניסה שטיינר לתאר מציאות קוסמית זו ולבאר אותה.

אלא ששטיינר לא סבר שתורתו עומדת בסתירה לפרדיגמה המדעית, ולכן גם כינה אותה "מדע הרוח" (Geisteswissenschaft). מנקודת מבטו ממשיך "מדע הרוח" את הפרדיגמה המדעית שהתפתחה במערב בשלהי ימי הביניים, והוא מרחיב אותה אל תחומי חיים נוספים. כוונתו הייתה שאפשר לעשות שימוש במתודות המדעיות גם לתחומים רוחניים או מיסטיים ושגם אותם אפשר לחקור באופן מדויק, בהיר ומדעי. כך לדוגמה, שטיינר ציין בהקדמה לספרו "גוף, נפש, רוח" ש"מחבר ספר זה יודע כי כל אדם, המחייב את עמדת מדע הטבע של ימינו, ימצא כי אין הספר מכיל דבר אשר לא יוכל לקבלו. הוא יודע כי אפשר לחייב את כל הדרישות של מדע הטבע המודרני, ומתוך עצם הסיבה הזאת להצדיק את הדרך בה מתואר כאן העולם העל־חושי" (שטיינר 1980, 9).

עם זאת מחקריו של שטיינר מכילים ידע שנראה פעמים רבות פנטסטי, ועל כך הוא גם היה מטרה לביקורת מצד אנשי מדע בתקופתו. בין השאר מדובר על ראיית האדם כישות גופנית, נפשית ורוחנית; על כך שלכל אדם יש נשמה העוברת מהלכי חיים רבים וביניהם קיום נפשי במציאות רוחית; על חוקי הגורל (קארמה) שאנו כפופים אליהם במהלך חיינו, לא ככורח חיצוני אלא מתוך מעשינו ורצוננו העמוק; על התפתחות העולם בראייה רוחנית ועל תפיסה קוסמית של מושג האלוהות.

שטיינר שאף לחצוב דרך רוחנית מערבית שתהלום את האדם בן זמננו. הוא היה משוכנע שהפרדיגמה המדעית המטריאליסטית, שהגיעה לשיאה בתקופתו, מובילה לדרך חסרת מוצא והרסנית (הוא היה אחד הראשונים שחזה את המשבר האקולוגי ואת פיתוח הנשק להשמדה המונית). לכן, הוא טען, עתיד האנושות תלוי בפיתוח פרדיגמה מדעית שתכלול גם ממדים הומניים־רוחניים.
כיוון מחשבה זה עימת אותו לא רק עם הקהילה המדעית אלא גם עם התאוסופיה. בעוד שהקהילה המדעית ראתה בו שרלטן, התנועה התאוספית ראתה בו הוגה שיטתי, יבש ומשמים. שטיינר אכן יצא נחרצות נגד החשיבה המזרחית שעיצבה את התאוסופיה, חשיבה החותרת לאיון ה"אני", ונגד טכניקות של מדיומיזם (סיאנסים) שרווחו בה. הוא דרש חשיבה בהירה ושיקול דעת הגיוני גם בעולם הרוחניות. עולם הרוחניות יוכל לצאת, הוא כתב, רק מחיזוק ה"אני" ולא מאיונו.4

ואכן, המתחים סביב פעילותו של שטיינר כמזכיר החברה התאוסופית הגרמנית הלכו והחריפו והגיעו לשיאם כאשר מנהיגי התנועה הכריזו על ילד הודי, קרישנמורטי, כעל גלגולם של המאסטרים הגדולים וישו הנוצרי (קרישנמורטי, אגב, נעשה למורה רוחני חשוב ומחנך גדול בזכות עצמו. הוא התנגד למעמדו כמושיע ופיזר את המסדר שנוסד סביבו). שטיינר פרש מהחברה התאוסופית והקים ב־1912 את התנועה האנתרופוסופית. מאז ועד מותו בשנת 1925 הוא פעל ללא לאות במסגרת תנועתו כדי להפיץ את רעיונותיו ולנסות להשפיע על תרבות המערב. הוא כתב יותר משלושים ספרים, נתן אלפי הרצאות ברחבי אירופה והקים בדורנך שבשווייץ מרכז לתנועה האנתרופוסופית (ה"גתהנאום").

את שנות חייו האחרונות הקדיש שטיינר ליצירה של תחומי חיים רבים מתוך השקפתו הרוחנית: אמנות תנועה חדשה בשם "אוריתמיה"; אדריכלות המבוססת על צורות אורגניות וזורמות; כתיבה ובימוי של "מחזות מסתורין" – הצגות שבהן מתגלה המציאות הרוחית ביחסים בין הדמויות הפועלות; חקלאות אורגנית וביולוגית; רפואה ברוח האנתרופוסופיה, המבוססת על הישגי הרפואה המערבית אך חורגת ממנה בחיפושה אחר האדם הבריא והשלם וחיזוק כוחות הריפוי הטבעיים המצויים בכל אדם; חינוך וחינוך מיוחד לאור תפיסת העולם האנתרופוסופית – חינוך ולדורף.

עם סיומה של מלחמת העולם הראשונה החל שטיינר בפעילות ציבורית ופוליטית – לראשונה ולאחרונה בחייו – כדי לקדם תכנית חברתית המתנגדת ללאומנות השוטפת את אירופה ותומכת בהפרדה בין תחומי התרבות, הכלכלה והמדינה.5 גרמניה סבלה ממשבר כלכלי וחברתי קשה לאחר התבוסה במלחמה, ושטיינר ראה במשבר הזדמנות לשינוי ממשי בסדרי החברה והשלטון. פעילות זו הוציאה את התנועה האנתרופוסופית למרחב הציבורי. במסע ההרצאות האחרון של שטיינר בגרמניה, בשנת 1923, הוא הותקף בידי תומכי המפלגה הנאצית, שהוקמה זה עתה במינכן, וניצל ברגע האחרון. היטלר כתב עליו בעיתונה של התנועה הנאצית Vlklicher Beobachter: "האנתרופוסופיה היא שיטה יהודית להרס המבנה הטבעי של העמים" (Leist et al. 2001, 36) (שטיינר, אגב, לא היה יהודי). עם עלייתם לשלטון סגרו הנאצים את בתי ספר ולדורף והוציאו את התנועה האנתרופוסופית מחוץ לחוק.

חינוך ולדורף

במסגרת המסע האנתרופוסופי שלו לשינוי חברתי – מסע שלא צלח – הרצה שטיינר לפועלים במפעלי תעשייה גדולים בשטוטגרט. במפעל ולדורף־אסטוריה לטבק וסיגריות, שהיה בבעלות אחד מחבריו ותלמידיו, אמיל מוֹלט, הוא דיבר גם על חינוך. דבריו מצאו אוזן קשבת ולמחרת פנו אליו נציגים של הפועלים וביקשו ממנו להקים בית ספר לילדיהם. בעידודו ובתמיכתו של מוֹלט החליט שטיינר להיענות לאתגר, ובספטמבר 1919 נפתח בית ספר ראשון ברוח האנתרופוסופיה – "בית ספר ולדורף".

עם הקמתו התברר שמדובר במהפכה חינוכית. זה היה אחד מבתי הספר הראשונים שלימד בנים ובנות; שראה ברצף החינוכי, מגן ועד י"ב, ערך חשוב; שהציב את הילד במרכז המחשבה החינוכית; שהיה מכוון להישגים "פנימיים" והתפתחותיים ולא למבחני הישגים ממלכתיים; שראה בכל מורה שותף בעל זכויות שוות ולא פקיד ממלא הוראות; שעסק באינטנסיביות בשאלות מתודיות ודגל בשילוב אמנויות, פעלתנות, תהליכי עבודה ומלאכת יד בתהליכים הלימודיים.

התקופה הייתה בשלה למהפכות חינוכיות. בשנים שבהן הקים שטיינר את בית ספר ולדורף הקים דיואי את בית הספר המעבדתי הניסויי שלו באוניברסיטת שיקגו, מריה מונטסורי הקימה את גן הילדים הראשון שלה ברומא, וא"ס ניל הקים את בית הספר הפנימייתי הפתוח "סאמרהיל" במחוז סאפולק שבאנגליה. בין המחנכים הגדולים הללו לא נוצרו קשרים אישיים וספק אם ידעו זה על זה, אך רוח הזמן הנכונה למהפכה חינוכית באה לידי ביטוי בכולם.

שטיינר הספיק ללוות את בית הספר הראשון במשך חמש שנים עד למותו. בתקופה זו הוא עזר לייסד בתי ספר דומים בגרמניה, בהולנד, בשווייץ ובאנגליה. הוא היה המנהל הרשמי של בית הספר, ייעץ למורים בעבודתם, פיתח תכניות לימוד, השתתף בישיבות המורים והרצה על נושאים חינוכיים ברחבי אירופה.

לא אעמיק בחינוך ולדורף בסקירה זו,  אך אציין בפרק הבא מה עשויה להיות תרומתו לחינוך בימינו.

מאה שנים אחרי

מה מצבו של חינוך ולדורף בימינו, כמעט מאה שנה לאחר היווסדו? מהם הישגיו ומהם כישלונותיו? האם יש לו מה לתרום למערכות החינוך בימינו?

חינוך ולדורף צמח בתחילת המאה העשרים, וכיום יש לו ייצוג בכל היבשות, התרבויות והדתות – באלפי גני ילדים, ביותר מאלף בתי ספר ובעשרות מוסדות להכשרת מורים (חלקם הגדול בשילוב עם מוסדות להשכלה גבוהה. בישראל – במכללת דוד ילין בירושלים ובסמינר הקיבוצים בתל אביב). מאות אלפי בוגרים יצאו ויוצאים מבתי ספר ולדורף בכל שנה. סביר להניח ששטיינר לא חזה תנועה גדולה ומגוונת כל כך. עם זאת ההשפעה של חינוך ולדורף על אופי החינוך הממלכתי, אפילו בארצות שבהן הוא מוכר ומוערך מאוד – כגון הולנד, ארצות סקנדינביה וגרמניה – נותרה שולית. מערכות החינוך הציבורי נעשות יותר ויותר אחידות בגלל המבחנים הבינלאומיים, ורובן משמרות חינוך הישגי ונטול השראה; הן רחוקות מאוד מרוחו של חינוך ולדורף.

מה יכולה אפוא להיות תרומתו של בית ספר ולדורף לעולם החינוך בימינו? אציין כמה תחומים:

שילוב אמנויות. תהליכי יצירה אמנותיים הם חלק חשוב מכל תהליך לימודי בבית ספר ולדורף. הם פונים לכל ילד ומטפחים את הייחודי והמקורי. תרומתם העצומה הן לתהליכים לימודיים פורמליים והן להתפתחות האישית של ילדים מוכחת מעבר לכל ספק. חינוך ולדורף יכול לשמש מקור השראה במישור זה בכל תהליך ותחום לימודי.

גישה התפתחותית. שאלת ההתאמה להתפתחות, הן של כל ילדי הכיתה או השכבה והן של כל ילד בנפרד, היא ביסוד המחשבה והמעשה בבית ספר ולדורף. שיטות ההוראה, הגישה לילד, אווירת הלימוד – כל אלה עוברים שינוי ומותאמים לגיל. התפיסה נובעת מכבוד לכוחות הילדות, מהכרה בחשיבותם ומניסיון לשמור על הילדים מפני התבגרות מוקדמת.

הערכה ומבחנים סטנדרטיים. במשך כמאה שנה הוכיח בית ספר ולדורף שאפשר ללמד ילדים בצורה אמנותית ומלאת חיים בהתאם להתפתחותם וללא הערכה מספרית ואף להגיע להישגים לימודיים טובים ולהשתלבות טובה במסגרות השונות של הלימודים האקדמיים.
ניהול משותף. כבר עם ייסוד בית הספר הראשון ראה שטיינר בהעצמת המורה עיקרון חשוב בחינוך ולדורף. הוא הגה ויישם עם מוריו ניהול משותף שבו כל מורה הרוצה בכך משתתף בצוות הניהול וכל ההחלטות נעשות באופן דמוקרטי. "כל מורה צריך להיות
אחראי עד הסוף ושותף מלא", אמר שטיינר, "אחרת לא נוכל לעולם לממש את עצמנו כמורים, דבר הכרחי עבור התלמידים" (Steiner 1980, 10).

ראה גם : חינוך בתנועה

בית הספר האנתרופוסופי ביפו נלחם על חייו

מקורות

אדמונדס, פ', 2003. מבוא לחינוך ולדורף: מדריך להורים, בתרגום מ' צלח, תל אביב: הומני.

גולדשמידט, ג', 2008. עולמה של הילדות: ילדות, חינוך וליווי הילד מנקודת המבט של חינוך ולדורף, הרדוף: הוצאת הרדוף.
גיתה, י' ו', 1984.גיתה: פרקים, בתרגום ט' ריבנר, תל אביב: ספרית פועלים והקיבוץ המאוחד.
צוויג, ס', 1982. העולם של אתמול, בתרגום צ' ארד, תל אביב: זמורה ביתן.
שטיינר, ר', 1976. כיצד קונים דעת העולמות העליונים, בתרגום נ' בר־שלום, תל אביב: מיכאל.
––, 1980. גוף, נפש, רוח, בתרגום נ' בר־שלום, תל אביב: מיכאל.
––,1983. מדע־הנסתר בקויו העיקריים, בתרגום ד' וירשובסקי, ירושלים: מקרוקוסמוס.
––, 1992. עיקרי הבעיה החברתית ופתרונה: הגוף החברתי התלת־איברי, אחראי לתרגום ב' וולקוביץ, תל אביב: מיכאל.
––, 1999. הפילוסופיה של החירות, בתרגום צ' מדר, ירושלים: תלתן.
Dahlin, B., 2007. The Waldorf School – Cultivating Humanity? A Report from an evaluation of Waldorf Schools in Sweden, Karlstad: University Studies.
Leist, M., L. Ravagli, L.And, H. J. Bader, 2001. "Rassenideale sind der Niedergang der Menschheit": Anthroposophie und der Antisemitismusvorwurf, Stuttgart: Freis Geistesleben.
Vogele, W., 2011. Der Andere Rudolf Steiner, Dornach: Futurum.
Hemleben, J., 1984. Rudolf Steiner, Reinberk bei Hamburg: Rowohlt.
Randoll, D, and H. Barz, 2007. Bildung und Lebensgestaltung ehemaliger Schler von Rudols Steiner Schulen in der Schwiez, Frankfurt am Main: Perter Lang.
Steiner, R., 1980. Allgemeine Menschenkunde als Grundlage der Paedagogik, Dornach: Rudolf Steiner Verlag.
––, 1982. Anthroposophische Leitsaetze, Dornach: Rudolf Steiner Verlag.
––,1998. Autobiography, London: Anthroposophic Press.


הערות
1 מתוך מאמר שפורסם בכתב העת "גזית", 1957.
2 כמה תרגומים קצרים של כתבים מדעיים אלו וכן "אחרית דבר" מאת טוביה ריבנר מופיעים ב"גיתה: פרקים", 1984.
3 הספרים העיקריים הם "גוף, נפש ורוח"; "כיצד רוכשים דעת העולמות העליונים"; "מדע הנסתר".
4 ראו הקדמות בשטיינר 1976; 1980.
5 תכנית זו מכונה היום "חברה
תלת־מגזרית". ראו גם שטיינר 1992.
6 יש מקורות רבים גם בעברית על חינוך ולדורף. ראו למשל אדמונדס 2003; גולדשמידט 2008 ומידע טכני יותר באתר www.waldorf.co.il.
7 למחקרים של בוגרי חינוך ולדורף על שאלות אלה ואחרות ראו Dhalin 2007; Randol and Barz 2007.

תגובות (2)

18.06.14 דורית דרור הדר
לימוד על השיטה
18.06.14 דורית דרור הדר
לימוד על השיטה

שליחת תגובה

  (הכתובת לא תוצג באתר)
בטל שלח