מס"ע - הקשיים של המורה לחנ"ג
פורטל תוכן בהוראה והכשרת מורים
10.10.12 לינק    הדפסה מאמר
תגובות
מאמר ותגובות

הקשיים של המורה לחנ"ג

מהמדור: הוראת תחומי הדעת

איילת פישביין , "הקשיים של המורה לחנ"ג "הד החינוך, אוקטובר 2012 ,כרך פ"ז , גיליון מס' 01 , ע"ע 104-109.

איילת פישביין

מחקר שנערך בארצות הברית בדק מה עושים בני 15 במשך היממה. התברר שהם שוכבים עשר שעות בממוצע; יושבים עשר שעות; הולכים (בבית, בבית הספר וכו') שלוש שעות ו־45 דקות; ואת מה שנותר הם מקדישים לפעילות גופנית. מה נותר? 15 דקות. רבע שעה.

"אנו עדים לתופעה שיותר ויותר ילדים מביאים אישורים מרופאים ומהורים שפוטרים אותם משיעור חינוך גופני", סיפר אברהם זוכמן, המפקח הארצי על חינוך גופני במשרד החינוך, בדיון בוועדת החינוך של הכנסת לפני כשנתיים. "הילדים לא רוצים להתאמץ, לא רוצים לרוץ. לצערי, ההורים תורמים הרבה למצב, הן בהרגלי אכילה והן בכך שמסיעים אותם לכל מקום עד הפתח ולא מאפשרים להם אפילו ללכת".

• • •
חינוך גופני הוא מקצוע חובה במערכת החינוך, והוא נלמד בהיקף של שעתיים שבועיות במשך כל שנות הלימודים, מכיתה א' ועד י"ב. המטרה של שיעורי חינוך גופני, מסביר פרופ' רוני לידור, נשיא המכללה האקדמית ווינגייט, חוקר ומרצה מוערך, היא לחשוף את הילד לפעילות גופנית וללמידה של מיומנויות מוטוריות. מטרתו לתת לתלמידים ידע והכוונה בשלושה היבטים:

בהיבט הבריאותי חינוך גופני הוא רכיב חיוני בשמירה על בריאות תקינה.
בהיבט התרבותי מטרתו לחנך לעשייה ספורטיבית. ספורט הפך לחלק מרכזי בתרבות בכלל ובתרבות הפנאי בפרט.
בהיבט הערכי ענפי הספורט השונים מזמנים חינוך לערכים רבים ולעתים סותרים, לדוגמה: חינוך לשיתוף פעולה, אך גם לתחרותיות. "בין תחרות לשיתוף פעולה יש מתח מסוים", מסביר לידור, "וכדי שילדים יפנימו את הערכים האלה, הם צריכים ללמוד מהו משחק הוגן, כיבוד הזולת ועזרה לזולת. חינוך לערכים מחייב את הבלטת התהליך, את העשייה ולא את ההישג או התוצר הסופי. במשחק כדורסל אפשר לשפר מיומנויות, לשפר יכולת לתקשר אחד עם השני, ועדיין לרצות לנצח. חשוב שאנחנו המורים נבין שהניצחון משני בחשיבותו אחרי ההנאה וההשתתפות הפעילה של הילד".

הכיתות עמוסות מדי
חמש מכללות להוראה מכשירות מורים לחינוך גופני בישראל: המכללה האקדמית בווינגייט, סמינר הקיבוצים, אוהלו, קיי וגבעת וושינגטון. במקצתן יש גם הכשרה לתואר שני בחינוך גופני. אך מורים לחינוך גופני נתקלים בשני מכשולים עיקריים בבואם ליישם את מה שלמדו ואת מטרות המקצוע: גודל הכיתות ואיכות המתקנים.

לדברי זוכמן, "יש קושי ללמד ארבעים תלמידים חינוך גופני. הכיתות עמוסות. אני לא נכנס כרגע למקצועות אחרים, אם זה כן טוב או לא טוב, אבל בחינוך גופני, הדבר קשה ביותר".

לידור: "ספורט אי אפשר ללמד בקבוצות גדולות. מכיוון שכך, המורים בדרך כלל מחלקים את הכיתה לשתי קבוצות. אחת מקבלת שיעור והשנייה משחקת ולא נוטלת חלק פעיל בתהליך הלמידה".

מחקר שעשה ד"ר דני נמט בקרב תלמידי תיכון בישראל בדק כמה זמן בפועל הם מבצעים פעילות גופנית במהלך שיעור חינוך גופני. התברר שהבנות עושות פעילות במשך 4.5 דקות מתוך שיעור של 45 דקות והבנים מעט יותר – בין שבע לעשר דקות מתוך השיעור. רוב הזמן מתבזבז, לפי נמט, על איחורים, ישיבה בחוסר מעש ויציאה מהשיעור לפני הזמן. בארצות הברית, אומר נמט, ממליצים להקפיד שהתלמידים יעסקו בפעילות גופנית במשך חמישים אחוז מזמן השיעור לפחות.

"בעיניי, כיתה של ארבעים תלמידים זה אסון לאומי ממש", אומר ד"ר איציק רם, מורה לחינוך גופני בעל ותק של ארבעים שנה ומורה למורים לחינוך גופני בעל ותק של 35 שנה. "לא משכנעים אותי כל המחקרים שמספרים שטיב המורה הוא הדבר החשוב, משום שגם מורה מצוין יכול להשיג הרבה יותר בכיתה קטנה".

כדי שתהיה למידה, מסביר רם, צריכים להתמלא שני תנאים: תרגול מספק ומשוב הולם באיכותו ובכמותו. "בכיתה של ארבעים תלמידים, גם אם תצליח לתרגל כהלכה, בהיותך מארגן מופתי, לעולם לא תספיק לתת משוב מספק. בקבוצת לומדים קטנה אפשר להשיג הרבה יותר".

לדברי רם, למרות העומס יש לוודא שכל הכיתה תשתתף בשיעור. "גם כאשר מדובר בכיתות הטרוגניות של ארבעים תלמידים, שביניהם יש מצטיינים, בינוניים, חלשים וגם כאלה שסובלים מבעיות עודף משקל או מהתפתחות אטית. לתלמידים האלה השיעור קשה יותר, והמורה צריך להציע להם פעילות גופנית מתונה יותר, לא מאוד תחרותית. כשמורה לחינוך גופני בא לקבוע את מידת הקושי של הפעילות, הוא צריך להתחשב במאפיינים של כלל הלומדים בכיתה".

המתקנים לא ראויים
הבעיה השנייה המקשה על המורים לחינוך גופני היא בעיית המתקנים. לדברי זוכמן באותו דיון בכנסת, "יש אולמות אולי ברבע מבתי הספר, וגם מצבם לא הכי הכי".

לידור: "חלק גדול מהמתקנים לא עומד בסטנדרטים. אולמות קטנים מדי, מגרשי כדורסל ללא סלים, מחסור במתקנים לאתלטיקה, לכדור יד. בחלק גדול מבתי הספר אין אולמות ספורט כלל וגם כשיש מתקנים לא מתחזקים אותם ולא שומרים על איכותם. החובה לתחזק את המתקנים חלה על הרשויות המקומיות, והן הרבה פעמים מזניחות את האחזקה שלהם".

לדברי רם, הבעיה נעוצה במגמה לעבור לניהול עצמי . "בתי ספר עם אולמות ספורט יכולים להשכיר את האולם אחר הצהריים למועדוני ספורט ולכל מיני יזמים של פעילויות ספורט ותנועה וככה לקיים את עצמם ולדאוג לתחזוקה. ברור שבשיטה זו", הוא מוסיף, "יש יתרון לערים הגדולות, ששם יש מודעות ויש למי להציע את האולמות והם יכולים להחזיק את עצמם כלכלית. במקומות שבהם אין מודעות ואין כסף יש בהחלט בעיית תחזוקה. זה קורה יותר בפריפריה, שבה הניהול העצמי אינו פותר את הבעיה".

"בניית אולמות ספורט", אומרים בתגובה במשרד החינוך, "היא באחריות הרשויות המקומיות. משרד החינוך מתקצב בנייה של בתי ספר בשיעור של מאה אחוז, ותקציב זה כולל בין היתר מגרשי ספורט משולבים (מגרשים פתוחים). במקרים שבהם למוסד חינוכי אין אולם ספורט, הפעילות נערכת במגרשים הפתוחים, המתאימים לפעילות עבור כל ענפי הספורט, כפי שמתקיים בכל העולם".
לידור: "וזו לא רק שאלת האולם והמתקנים שעליהם מתעמלים, אלא כל מתקני העזר. למשל, חדרי הלבשה או מקלחות, שהתלמידים יוכלו לחזור לכיתות אחרי שיעורי הספורט לא מזיעים ולא רטובים. ברור שברוב בתי הספר אין מקלחות ולתלמידים לוקח חצי שעה להתאושש משיעור ספורט".

השכר נמוך
מורה מעורב ומחויב להשקעה יכול, לדברי רם, לפעול אפילו בתנאים קשים ולהביא את תלמידיו להישגים ראויים. "יש הרבה מורים טובים שרואים בעבודתם סוג של שליחות", הוא אומר, "מצד שני יש, לצערנו, גם לא מעט מורים שבאים לעבודה ולא לעבוד. חבל מאוד שזה המצב. אולי הוא קשור גם לסטטוס של המקצוע. על פי רוב, מורים לחינוך גופני פחות מעורבים בבית הספר".
לאיזו השקעה ומעורבות אפשר לצפות ממורה ששכרו נמוך ושכדי לפרנס משפחה הוא צריך לעבוד לפחות בשתי משרות? "בהרבה בתי ספר", מסביר רם, "מספר כיתות הלימוד לא מאפשר למורה לחינוך גופני משרה שלמה, שלא לדבר על יותר מכך. חלק מהמנהלים נוטים לחלק את המעט שיש בין שני מורים ויותר, כי הם מחפשים גיוון. התוצאה היא שמורים לחינוך גופני עובדים, לפחות בתחילת דרכם, במשרה חלקית ואינם מועמדים בקלות לקביעות. הם נאלצים להתרוצץ בין בתי ספר ולהשלים פרנסה בשעות אחר הצהריים, בחוגים ובאימוני ספורט. אני עבדתי גם אחר הצהריים כמעט כל חיי המקצועיים, כי יש לי משפחה ושלושה ילדים לפרנס".
הרפורמות החדשות במערכת החינוך, הדורשות ממורים להישאר בבית הספר עד לשעות אחר הצהריים, מקשות עוד יותר מכיוון שמורים לחינוך גופני, בעיקר גברים, נאלצים לוותר על עבודה נוספת בחוגים ובאימונים בשעות אלה.

עוברים ממדידה למשחק
בשנים האחרונות מתפשטת מגמה של שינוי, שהתחילה בארצות הברית, בכל הקשור לאופיים של שיעורי החינוך הגופני. רם: "כמעט בכל כינוס של מומחים לחינוך גופני היום המסר למורים הוא: הפסיקו למדוד, התחילו לשחק. זה מעֲבר מתפיסה של שיעור המבוסס על מדידה של יכולות גופניות לתפיסה של חשיבות המשחק כאמצעי לגירוי תנועה ולבריאות".

המגמה הזאת התפתחה, לדבריו, עקב ביטול נרחב למדי של שיעורי חינוך גופני בארצות הברית, שנבע מן הטענה שההישגים הנמוכים מעידים על בעיה באתיקת ההוראה; שהמורים אינם מגלים מחויבות מספקת להוראה ולקידומם של הילדים. נטען אז גם שחינוך גופני ממילא אינו מקצוע שפותח דלתות לפקולטות יוקרתיות באוניברסיטאות. אבל זמן לא רב לאחר ביטול השיעורים בחינוך גופני נמצאה עלייה חריפה בשיעורי השמנת יתר של צעירים.

"האמריקאים גילו", מסביר רם, "שהתפיסה שאומרת שהילדים והנערים ילכו למועדונים אחר הצהריים ושם יעסקו בפעילות גופנית נכשלה. הנוער לא פנה לשם מרצונו בהמוניו. אז החליטו להחזיר את שיעורי החינוך הגופני, בהנחה שגם אם המורה אינו מבצע את המוטל עליו בהוראה יעילה, לפחות יש לילדים הזדמנות לנוע ולשחק במסגרת בית הספר, דבר שאינם מרבים לעשות בזמנם החופשי. התבררה להם חשיבותו של החינוך הגופני לבריאות הילדים וחשיבותו של המשחק התנועתי, שבני אדם בכלל וילדים בפרט נוטים אליו באופן וולונטרי". המגמה היום היא הוראת משחק דרך המשחק. "נותנים לילדים להתחיל לשחק, ותוך כדי משחק, כאשר נוצר צורך ללמוד חוקים או מיומנויות תנועה ספציפיות, למשל צעד וחצי בכדורסל, עוצרים ומלמדים את זה בצורה מסודרת. בשיטה זו, הילדים קודם כול חווים את המשחק ומבינים אותו. כך חוויית הלמידה אותנטית ומשמעותית יותר עבור הלומדים".

שינוי התפיסה חדר, לדברי רם, גם לישראל. משרד החינוך הכניס את החינוך הגופני לרשימת מקצועות הליבה, וציון בחינוך גופני הוא תנאי לתעודת בגרות. "גם בעיית הלימודים הגבוהים באה על סיפוקה", אומר רם, "כשהוחלט להתחשב בציוני החינוך הגופני הנלמד כחמש יחידות במגמות לחינוך גופני בבתי ספר תיכוניים ברחבי הארץ".

למה מוותרים לבנות
שיעורי חינוך גופני בכיתות א' עד ו' הם מעורבים – בנים ובנות לומדים יחד. "למרות שיש הבדלים בין בנים ובנות", אומר לידור, "פעילות ספורט בקבוצה מעורבת מלמדת ערכי שיתוף פעולה". הבעיה מתחילה, לדבריו, בחטיבת הביניים, כשמפרידים בין בנים לבנות: "החברה מצפה היום קצת פחות מדי מבנות. אנחנו סלחנים כלפי בנות שלא משתתפות בספורט. יש עדיין תפיסה שספורט זה עניין גברי ויש מקומות שבהם לא מוכנים לקבל את העובדה שנערה יכולה לשחק כדורגל. לדעתי, צריכה להיות סביבה תומכת לבת המתעמלת".

הנאה היא המפתח
מחקרים בפסיכולוגיה של הספורט מלמדים כי חינוך גופני צריך להיעשות בהנאה.
לידור: "בלי הנאה הילד יברח. חינוך גופני צריך להיות מותאם אישית. אם הילד לא אוהב לרוץ, שילך. אם הוא לא אוהב ללכת, שישחה. לא אוהב לשחות, שישחק באולינג. מורה צריך להפנות את הילד לכיוון של פעילות גופנית שמתאימה לו, כולל פעילויות כמו יוגה".

הבסיס לכושר גופני הוא פעילות אירובית, והדרך הפשוטה ביותר להגיע לכושר אירובי היא ריצה. "לפי תפיסות החינוך החדשות", מסביר רם, "אם ילד מתקשה בריצה, לא אוהב לרוץ, לא נכריח אותו. בזמן שהכיתה רצה ניתן לו לעסוק בפעילות שהוא אוהב או בפעילות קלה יותר עבורו – הליכה, ריקוד וכו'. את חדוות הריצה נעביר אליו בהדרגה. אם הילד אוהב לקפוץ, נאמן אותו בקפיצה ונסביר לו שכדי לקפוץ טוב יותר עליו גם להתאמן בריצה".

כדי שהשיטה הזאת תצליח, צריך להכיר לילדים כמה שיותר סוגי ספורט. לכן, לדברי רם, תכנית ההוראה לבתי הספר היסודיים היא כמו סופרמרקט – היא חושפת את הילדים לכמה שיותר תחומים. בחטיבת הביניים יש פחות מקצועות ויותר התמחות, ובחטיבה העליונה כבר אמורה להיות בחירה.

"הבעיה", אומר רם, "היא שמעט מורים בונים לעצמם באמת תכניות הוראה לפי תכנית הלימודים הרשמית, מכיוון שאין פיקוח יעיל על עבודת המורים. המנהלים לא מאוד מעורבים בשיעורי החינוך הגופני, הם לא ממש תובעים מהמורים הישגים, אלא בעיקר מעוניינים שהילדים יהיו שקטים, עסוקים ושמחים".

לידור: "חינוך גופני צריך לחשוף את הילדים למגוון מקצועות ויחד אתם לתכנן שיעסקו בחינוך גופני גם אחרי שעות בית הספר; שירצו ללכת שלוש פעמים בשבוע לחוג ספורט".

היעד הנשאף, לדבריו, הוא 45 דקות של פעילות גופנית לילד מדי יום. "צריך להעלות את התוקף הסביבתי של המקצוע. להבין שהוא קשור לבריאות, לספורט ולערכים ושהוא משלב תכנים עיוניים בצורה רצינית. אם אנחנו נותנים שיעורי בית בכל המקצועות, אז אפשר לתת גם שיעורי בית בחינוך גופני. אפשר למשל לפתח תכנית אימונים לכל ילד, לערב את ההורים שיבדקו וידווחו על התקדמות הילד. הייתי רוצה לראות חינוך גופני קהילתי, שהילד ירתום גם את ההורים. אם ילד ילך שלושה קילומטרים, ההורים ירצו לבוא אתו, לשמור עליו, ויחד הם יעשו פעילות גופנית".

במערכת החינוך פועלות גם תכניות העשרה בתחום החינוך הגופני. התכנית "זוזו, תתחילו להפעיל את הגוף", למשל, נועדה לתגבר את שיעורי החינוך הגופני בבתי הספר ובגני הילדים ולהחזיר לתרבות הילדים והנוער משחקי רחוב וכדור, כגון ארבע תחנות, תופסת ומחניים. לידור: "אני בעדם, אבל אני מקווה שהתכניות האלה מותאמות לגיל ושמתבצע מעקב ומחקר כדי לבדוק אם יעדיהן מושגים".
רם: "הולכים ומתרבים המחקרים המגלים שפעילות גופנית לא רק מוסיפה חיים לשנים, אלא גם שנים לחיים, במשמעות של איכות חיים ותוחלת חיים ארוכה יותר. אני מאמין באמונה שלמה שחינוך גופני, אם הוא מוצא לפועל כהלכה, הוא המקצוע הכי חשוב בבית הספר. חינוך גופני מאפשר לילדים אינטגרציה של כל היכולות שלהם – הגופניות־תנועתיות, הרגשיות והחברתיות – כמו ששום פעילות אחרת המוצעת בבית הספר אינה יכולה לאפשר. בכל שנה אני נחשף למתבגרים מסוכסכים עם עצמם, שבאים בגישת אנטי, ואחרי שנתיים של פעילות גופנית שיטתית הם מצטרפים לקבוצות של כושר לקראת צבא או הופכים לפריקים של פעילות גופנית עצמאית. זה שכרו הגדול של המורה".

תגובות (2)

19.06.17 אירוס
מדוייק .
28.11.15 מיכאלה מילוא    |   מכללת קיי
סיכום חשוב ביותר!

שליחת תגובה

  (הכתובת לא תוצג באתר)
בטל שלח