מס"ע - ג'ון דיואי , חשבון נפש
פורטל תוכן בהוראה והכשרת מורים
24.12.12 מאמר מלא    הדפסה מאמר
תגובות
מאמר ותגובות

ג'ון דיואי , חשבון נפש

מהמדור: תפיסות ותיאוריות פדגוגיות

אמנון כרמון, "חשבון נפש " , הד החינוך , אוקטובר 2012 , כרך פ"ז , גיליון 01 , ע"ע 62-63 .

בימיו של דיואי לא היו תנאים למימוש הפילוסופיה הגדולה שלו; כיום התנאים ישנם, אך אין פילוסופיה גדולה. "דיואיזציה" של החשיבה החינוכית תוכל לרתום את התנאים לטובת חינוך אלטרנטיבי שהמאה העשרים ואחת זקוקה לו .

אמנון כרמון

ד"ר אמנון כרמון הוא מרצה במכללת בית ברל ומכללת ספיר ועמית מחקר במכון ון ליר .

בשנת 1938, קרוב לשנתו השמונים, עשה ג'ון דיואי בספרו "ניסיון וחינוך" את חשבון הנפש של החינוך הפרוגרסיבי – זרם בחינוך האמריקאי והעולמי שקם בהשפעת הגותו. הספר נכתב אחרי יותר מארבעים שנה שבהן הוא שקד על פיתוח חינוך אלטרנטיבי והפצתו. גזר הדין שלו היה פסקני. בעברית פשוטה הוא אמר: "זה לא זה". החינוך הפרוגרסיבי, לפי חשבונו של דיואי, נכשל בהצבת אלטרנטיבה חינוכית ראויה לחינוך המסורתי.

זה היה ב־1938. מה היה אומר דיואי על החינוך המתקדם האלטרנטיבי ב־2012? הוא היה אומר שמצבו עגום יותר ממצבו בימיו. מדוע? כי החינוך המסורתי עדיין שולט, אך הוא תשוש וציני יותר מהחינוך המסורתי בימיו; והחינוך הפרוגרסיבי אמנם הצליח לכבוש כמה מובלעות, אך הוא פחות אנרגטי ואופטימי משהיה בימיו. דיואי היה אומר גם על החינוך האלטרנטיבי שלנו "זה לא זה".
מדוע החינוך הפרוגרסיבי אינו מצליח להתרומם, לדעתו של דיואי? לא בגלל היעדרם של מורים, תכניות לימודים או תקציב מתאימים, וגם לא בגלל אינטרסים מעמדיים או פוליטיים. הסיבה העיקרית לכישלונו של החינוך הפרוגרסיבי נעוצה באי־הבנה של הפילוסופיה שלו – של דיואי. תשובה צפויה. איזה הסבר אחר יכול לתת פילוסוף כאשר יישום הפילוסופיה שלו אינו עולה יפה? אך כאשר מדובר בדיואי ובפילוסופיה הפרגמטיסטית שלו, התשובה אינה צפויה כל כך.
• • •

דיואי טען שבחינוך הרגיל אין כל חשיבות לפילוסופיה שיטתית של חינוך. "כל אלה שדבקו בשיטה הקיימת הזדקקו רק למילים מצלצלות אחדות כדי להצדיק את הנוהג הקיים" ("ניסיון וחינוך", 24). מה שמניע את החינוך בפרט ואת הפעילות האנושית בכלל אינם מושגים פילוסופיים מופשטים, אלא "המנהג והשִגרה המגובשת [...]. העבודה הממשית נעשתה בכוחם של הרגלים, שהיו כה קבועים עד שנתגבשו במוסדות" (שם). אם כך, כיצד יכול דיואי לראות באי־הבנה פילוסופית את הגורם המרכזי לכישלון של החינוך הפרוגרסיבי?

הטיעון היסודי של "ניסיון וחינוך" נותן תשובה על שאלה זו, והוא צריך לעורר חשבון נפש גם כיום. בחינוך הרגיל, כאמור, הפילוסופיה של החינוך משמשת קישוט בלבד, אבל אין דבר חיוני וחשוב ממנה לחינוך אלטרנטיבי השואף להשתחרר ממסגרות החשיבה והפעולה של החינוך הרגיל.

תולדות החינוך מראים בבירור "שרק מתקנים ומחדשים חינוכיים הרגישו בצורך בפילוסופיה של חינוך [...] מפני שהניסיון לתת כיוון חדש לעבודת בתי הספר דורש תיאוריה חסרת סתירות של הניסיון, שתספק אמת מידה חיובית לבחירה ולארגון של שיטות וחומר לימוד נאותים" (שם, 24–25. ההדגשה במקור).

 בהיעדרה של תאוריה פילוסופית כזאת, החינוך האלטרנטיבי נידון לחשוב ולפעול בדפוס של "או... או...", כלומר כשלילה וכניגוד שרירותיים של החינוך הקיים או להמשיך לפעול לפי הדפוסים של החינוך הקיים, אבל במעטפת רטורית חדשה. בשני המקרים הוא אינו מצליח ליצור חלופה ראויה לבית הספר המסורתי.

אם דיואי צודק הרי שלכל אלה הסבורים (כמוני) שהאתגר החינוכי העליון בימינו הוא לפתח חינוך אלטרנטיבי ולבסס אותו, יש סיבה לדאגה. מדוע?

נשחזר את הטיעון של דיואי: תאוריה פילוסופית כוללת של החינוך, תאוריה שמתייחסת לכלל ממדי בית הספר ומשתמעות ממנה הנחיות לפעולה בכל אותם ממדים, היא תנאי הכרחי (לא תנאי מספיק) לבנייה של מערכת חינוך חלופית ראויה. התנאי הזה אינו קיים בימינו; אין כיום נרטיב פילוסופי־פדגוגי שמארגן במבנה שיטתי את מיטב התובנות התאורטיות והערכיות שלנו על החיים, על האדם ועל חינוכו. יש לנו הרבה "פילוסופיות חלקיות" שנוגעות להיבט כזה או אחר של החינוך או "פילוסופיות שלמות" מופשטות שאינן נוגעות במעשה החינוכי ממש. מה שחסר לנו הוא מה שהיה לדיואי: נרטיב פילוסופי־פדגוגי כולל ומעשי, נרטיב המתמודד עם אתגרי המאה העשרים ואחת.

מדוע אין לנו נרטיב כזה? משלוש סיבות עיקריות:

1. יוקרתם של נרטיבים גדולים נתונה בשפל כבר כמה עשורים. ההכרזה על מותם של המטא־נרטיבים המודרניים התיישנה אולי, אך הוגים מתחומי הרוח והחברה עדיין מייחדים את עיקר המאמץ לביקורת נרטיבים ולא לבנייתם. החשדנות – שיש לה סיבות טובות – כלפי הכוחנות וההטיות של נרטיבים גדולים ממשיכה להתקיים.

2. המציאות של ראשית המאה העשרים ואחת הפכה למורכבת ביותר, כמו גם עולם הידע שחוקר ומעריך אותה.

3. על השיח החינוכי השתלטו גורמים פוליטיים וכלכליים שיש להם רתיעה משיח תאורטי "גבוה"; בעיניהם הוא בזבזני ולא מועיל.
מה עלינו לעשות במצב זה? האם הפילוסופיה של דיואי יכולה לסייע?

ראשית, עלינו להיאבק למתן לגיטימציה מחודשת לנרטיבים גדולים בתחומי החברה בכלל ובתחום החינוך בפרט; יש להם משמעות מעשית משום שהם מכוונים את הפעילות האנושית. אל לנו לזנוח את החשדנות הבריאה כלפיהם, אך אל לה לחשדנות זו למנוע מאתנו לנסות ליצור נרטיבים כאלה שבלעדיהם חינוך אלטרנטיבי לא יוכל לתפקד. דיואי היה חשדן כלפי שיטות פילוסופיות גדולות, והביקורת שלו עליהן לא נפלה מזו של גדולי הפוסט־מודרניסטים, אך לדעתו ביקורת השיטות הפילוסופיות הגדולות היא שלב חיוני בגדילה של הניסיון האנושי ולא סיבה להתייאש מהן.

שנית, עלינו להתמודד בעיניים פקוחות ובצניעות הראויה עם המורכבות של המציאות והידע בימינו. הציפייה להופעתו של ג'ון דיואי חדש, דיואי של המאה העשרים ואחת, חסרת תוחלת כשם שהציפייה לבואו של איינשטיין חדש היא חסרת תוחלת. כפי שדיואי כבר טען, החינוך צריך ללמוד מתהליכי החשיבה שמתרחשים במדעי הטבע. בעשורים האחרונים נעשים שיתופי פעולה בין־תחומיים פוריים בכל תחומי המחקר המדעי; כך צריך להיות גם בתחום החינוך: את מלאכת בניית התאוריות הכוללות בחינוך צריכות לעשות קבוצות של הוגים וחוקרים מתחומים שונים. שיתוף פעולה כזה יוכל להתקדם לבנייה של נרטיבים חינוכיים משכנעים ורבי השראה.
• • •

ולבסוף, חיוני שהקהילה החינוכית וקובעי המדיניות בחינוך ישתחררו מה"מחקריזם" הוולגרי שהשתלט על החשיבה והעשייה שלהם. בניסיון להימלט מהווייתו האידאולוגית של החינוך ובניסיון לעקוף את המחלוקות העמוקות שמאפיינות את החברה שלנו, פנה השיח החינוכי למחקר ולנתונים מדידים כמצפן לפעולה. גם בהקשר הזה כדאי לחזור לדיואי. קשה למצוא פילוסופים של חינוך שהאמינו בחשיבות המחקר החינוכי ("מדע החינוך" בלשונו) יותר ממנו. דיואי הקים באוניברסיטת שיקגו את בית הספר המעבדתי שלו, The Lab School, כדי לבחון את "משמעויותיה המעשיות" של הפילוסופיה שלו, לחשוף אי־התאמות בינה לבין תוצאותיה בשדה ולנסחן כ"בעיות". לפי דיואי, פילוסופיה של חינוך ללא מחקר בשדה היא ריקה; ומחקר חינוכי ללא פילוסופיה חינוכית הוא עיוור. השיח החינוכי כיום סובל משני הכשלים גם יחד.
• • •

האם הפילוסופיה של דיואי שעוצבה בתחילת המאה העשרים ראויה לשמש פילוסופיה כוללת של החינוך גם בראשית המאה העשרים ואחת? כן, אך היא מחייבת תיקון ופיתוח מעמיקים. תובנות רבות של דיואי, כפי שראינו, משכנעות כיום לא פחות, ובמקרים רבים אף יותר, משהיו בזמנו. אולם שורה ארוכה של התפתחויות בעשורים האחרונים בתחומי דעת מרכזיים לחינוך (שמקצתם לא היו קיימים כלל בימיו של דיואי) לא יכלו מן הסתם להשתלב בתפיסתו. למשל, הפילוסופיה של ההכרה ושל המדע, הפסיכולוגיה הקוגניטיבית, מדעי המוח, מדעי הסביבה ועוד. בד בבד, התפתחויות חברתיות דרמטיות דוגמת הגלובליזציה, המשבר הסביבתי, התפתחותן של טכנולוגיות הידע והתקשורת הדיגיטליות ועלייתה של כלכלת הידע מחייבות חשיבה חינוכית חדשה.

ומדוע החינוך האלטרנטיבי ברוחו של דיואי לא הצליח להתפשט בשדה החינוך? דיואי הצליח לגבש נרטיב חינוכי חזק, אך בתנאים חברתיים־כלכליים־טכנולוגיים שלא אפשרו את מימושו. למידה פעילה וחקרנית, עיסוק בבעיות אמיתיות, תכניות לימודים גמישות ומותאמות לכל תלמיד – רעיונות אלה ואחרים לא יכלו להתממש בימיו. כיום למרבה האירוניה, התנאים מתאימים למימוש רעיונותיו של דיואי אך דיואי איננו – אין לנו נרטיב פילוסופי־פדגוגי שיכול לרתום אותם לפעולה. מה שנחוץ לנו אינו ג'ון דיואי חדש, אלא "דיואיזציה" של החשיבה החינוכית, שתשנה את העשייה החינוכית ברוחו של "המחנך הגדול".

ראה גם :

מאמרים נוספים על ג'ון דיואי בפורטל מס"ע

מאמרים נוספים של ד"ר אמנון כרמל בפורטל מס"ע

תגובות (2)

26.12.12 דניאלה זבידה    |   אקדמית גורדון
חלק מהמאמר המצוין למעלה נמצא גם בפורטל מס"ע.
בברכה,
דניאלה זבידה
26.12.12 דניאלה זבידה    |   אקדמית גורדון
שלום אמנון,
אני מסכימה אתך לחלוטין בנוגע לריבוי ה"מחקריזם" והנתונים המדידים במחקר החינוך, כשמיעוט זעיר של מחקרים עיוניים מצליחים לצאת לאור.
אני מציעה לך קרוא את המאמר שכתבנו, רינה כהן ואנוכי, "פרספקטיבה פרסיאנית ותהליך הלמידה" . מאמר זה פורסם בכתב העת "עיון ומחקר בהכשרת מורים - כרך 13 " בהוצ' אקדמית גורדון 2012.
חשוב לציין שהזרם הפילוסופי של הפרגמטיזם הוא בבסיסו של גל עולמי חדש בנושא ה-Educational Semiotics המסתמך על תורתו של צ'רלס סנדרס פירס וסמיוטיקאים אחרים.
במטרה להפיץ בארץ את המאמרים הרבים הנכתבים כעת בתחום מהותי וחשוב זה, בניתי אתר:
"גישה סמיוטית להשבחת תהליכי הוראה וחינוך" www.semio-educ.com

שליחת תגובה

  (הכתובת לא תוצג באתר)
בטל שלח