מס"ע - להאמין ברוח של כל אדם: ראיון עם עם פרופ' ראובן פוירשטיין
פורטל תוכן בהוראה והכשרת מורים
14.05.12 לינק   

להאמין ברוח של כל אדם: ראיון עם עם פרופ' ראובן פוירשטיין

מהמדור: תפיסות ותיאוריות פדגוגיות

רוזנר, רבקה. "להאמין ברוח של כל אדם", ארץ אחרת, מרץ 2010, גליון מס' 55.

סיכום הריאיון נכתב ע"י ד"ר נתן ברבר ממכון מופ"ת

ראה גם : פינלנד מאמצת שיטת חינוך ישראלית

להלן עיקרי הריאיון שקיימה רבקה רוזנר עם פרופ' ראובן פוירשטיין. שיטתו של פוירשטיין נולדה בשנת 1956 כאשר עבד עם ילדי מרוקו. הוא מצא שאף אחד מהמבחנים הבינלאומיים והמבחנים תלויי התרבות שבדק לא נתן ביטוי נאות ליכולת הלמידה של הילדים. כתוצאה מכך פותחה שיטת אבחון חדשה אשר הובילה בסופו של דבר לתיאוריה שלימה. העיקרון המרכזי בבסיס התיאוריה הוא שהאדם ניתן לשינוי. במקום לבדוק את הידע הנוכחי של הלומד,

 שיטת האבחון של פוירשטיין מתמקדת ביכולתו ללמוד ידע חדש.

פוירשטיין הוכיח ששלושה גורמים שנתפסו בעבר כמחסומים בלתי עבירים אינם כאלה. מחסום אחד הוא האטיולוגיה, כלומר חקר הנסיבות. נהוג היה לחשוב כי לא ניתן להתגבר על תפקוד נמוך ולקויי למידה הנובעים מסיבות כרומוזומאליות. בעבודתו עם ילדים עם תסמונת דאון הוא הראה כי הם יכולים להגיע לרמות תפקוד גבוהות. המחסום השני הוא הגיל.

 כנגד הטענה שיש גיל שלאחריו אין השינוי אפשרי, הוביל פוירשטיין לרמות תפקוד גבוהות הן מתבגרים מעליית הנוער והן ילדי שואה לאחר שאיבדו את שנות לימודם העיקריות. המחסום השלישי הוא חומרת המצב, כלומר ריבוי מומים. גם במקרה זה הוא הראה שניתן לעבור את המחסום. פוירשטיין מתאר מקרה מרגש מאוד של נערה צעירה בעלת נכויות מרובות אשר לא צפה לגביה כל סיכוי לשינוי אולם בדיעבד התבדה והיכה על חטא.

סיכויי ההשתנות תלויים לדעת פוירשטיין בצורך לראות את האדם כמישהו שיש לו סיכוי להצליח. צורך זה יוצר את האמונה, והאמונה יוצרת את הדחף והיצירתיות כדי לחפש את הדרכים למימושה. פוירשטיין מעיד על כך שהצורך הזה נולד אצלו אחרי השואה כששימש כמורה לילדים שעברו טראומות קשות. הצורך שלו היה שאף ילד לא ילך לאיבוד בלי קשר למצבו ולתנאים שבהם חי. צורך זה והמחויבות שחש כלפי הילדים יצרו אצלו את האמונה בכושר ההשתנות שלהם. השינוי בילדים נתפס כאפשרי ומבני, והוביל לחיפוש שיטות שיאפשרו לילדים להתפתח ולהשתנות.

הקהילה הפסיכולוגית התנגדה בעבר לתפישתו של פוירשטיין. ההסבר נעוץ לדעתו בכך שהפסיכולוגיה הניחה שהאדם איננו משתנה, תנאי שאפשר את כושר הניבוי שלה. וחמור מזה, כושר הניבוי התממש באופן מגמתי על ידי הגדרות ואבחונים שמנעו התפתחות. לתפיסה הפסיכולוגית הדטרמיניסטית של יציבות האדם היו גם השלכות מזיקות בתחום החינוך. היא הובילה לכך שמחנכים יראו בילד את מקור הבעיה ובכך הסירו את אחריותם מהתהליך החינוכי. אף על פי כן, לאור הצלחותיה הרבות בחמישים השנים האחרונות בארץ ומחוצה לה, הפכה התורה של פוירשטיין למקובלת ובעלת השפעה עמוקה על תהליכי החשיבה והלמידה בקנה מידה עולמי.

חלק מהותי מתיאוריית כושר ההשתנות המבנית נקרא למידה מתווכת. אנשים עם קשיי למידה, בעיות התנהגות וכדומה מתקשים ללמוד תוך חשיפה בלתי אמצעית לגירויים. נמצא שהפתרון לכך הוא אדם מתווך המסייע ללומדים להיות מודעים להתנסותם. כמו כן, פותחה מערכת כלים הנקראת העשרה אינסטרומנטלית שהתרגול הכלול בה מיועד להביא לידי שינוי קוגנטיבי של הלומד. עיקרון מרכזי נוסף הוא עיצוב הסביבה כסביבה משנה. חשוב מאוד שהסביבה תעודד שינוי ותאפשר אותו. פוירשטיין סבור אגב ששינוי הסביבה יכול להתרחש בהיקף רחב ביותר הכולל לדוגמה את כל החברה הישראלית.

תמיכה מפתיעה לתורתו של פוירשטיין הגיעה ממדעי המוח. בעבר סברו שהמוח לא יכול להשתנות כלומר, שלא תתכן בו צמיחה של תאים, נוירונים וסינפסות חדשים. אולם, בניגוד לקביעות העבר נמצא שהפעילות הרוחנית, השכלית והרגשית אכן יכולה לעצב ולשנות את המוח. המהפכה במדעי המוח סיפקה ראיות אמפיריות כדי לטעון נגד הקביעה הדטרמיניסטית שרמתו השכלית של האדם אינה יכולה להשתנות. פוירשטיין אף מצביע על כך שיש למהפכה הזאת השלכות מרחיקות לכת לפילוסופיה של הנפש. יחד עם זאת, הוא קובל על כך שרופאים, פסיכולוגיים וסוציולוגים רבים עדיין לא הפנימו אותה. הריאיון עם פוירשטיין מסתיים בהסבר מרשים על אמונתו באדם וביכולותיו.