מס"ע - דמוקרטיה או אתנוקרטיה? הוראת אזרחות ב"מלחמת אזרחים"
פורטל תוכן בהוראה והכשרת מורים
13.09.11 לינק    הדפסה מאמר
תגובות
מאמר ותגובות

דמוקרטיה או אתנוקרטיה? הוראת אזרחות ב"מלחמת אזרחים"

מהמדור: הוראת תחומי הדעת

טסלר, ריקי. "דמוקרטיה או אתנוקרטיה? הוראת אזרחות במלחמת אזרחים". הד החינוך: אל המאה ה- 21. גיליון 7, כרך פ"ה. תמוז תשע"א, אוגוסט 2011. עמ' 40- 45.

סיכום עיקרי המאמר :

הוויכוח שהתלקח לאחרונה על הוראת האזרחות הוא במהותו על אופייה של המדינה ועל השימוש במערכת החינוך כמכשיר מרכזי בעיצובו. הוראת האזרחות הקיימת מאזנת בין הגישה הרפובליקנית (מדינת הלאום של העם היהודי) לבין הגישה הליברלית (בית לכל אזרחיה). הטיעון המרכזי של כותבת המאמר הוא שהלחץ המופעל בימים אלה לעבור מגישה זו לגישה האתנוקרטית (אזרחות ליהודים בעיקר) משמעה מעבר מאזרחות שוויונית לאזרחות לא שוויונית ובעצם – לדמוקרטיה אתנית.

לאילו ערכים לחנך ?

בעשורים האחרונים דוגלת מדיניות החינוך בחינוך אזרחי דמוקרטי המביא בחשבון את מאפייניה של ישראל כמדינה יהודית וציונית. מכאן עולה השאלה - לאילו ערכים לחנך? במדינה דמוקרטית מחנכים לדמוקרטיה. אולם לאילו ערכים יש לחנך במדינת ישראל, המגדירה עצמה מדינה דמוקרטית, יהודית וציונית? הגדרה זו מגלמת בתוכה מתח בין שלושה קטבים. בעוד שהקוטב "דמוקרטיה" מכיל את המיעוטים הלאומיים ומעניק להם אזרחות שוויונית, הקטבים "יהדות" ו"ציונות" נוטים להדיר את המיעוטים ולפגוע בזכותם לאזרחות שווה. לימודי האזרחות כיום מכוונים לעגל את המשולש; להציג את המכנה המשותף בין הקטבים בדרך שתאפשר חיים משותפים.

מי נכלל בקהילה האזרחית ?

בישראל שאלת המפתח היא מיהו הלאום; מי נכלל בקהילה האזרחית השותפה להכרעות. יש ארבע גישות עקרוניות בנוגע ליחס שבין המדינה לאזרחות:

הגישה הליברלית – אזרחות היא מקבץ זכויות שנועדו להגן על תחומו של כל פרט מפני פרטים אחרים, ובעיקר מפני המדינה. מטרת החינוך לאזרחות היא לחנך לאזרח עצמאי המסוגל לממש את האינטרס הפרטי שלו.

הגישה הרפובליקנית – אזרחות מכוננת קהילה מוסרית שחבריה משתתפים באורח פעיל בהשגת הטוב המשותף ובמסגרתה מוגנות זכויותיהם. מטרת החינוך לאזרחות היא לעודד אזרחות פעילה, מעורבות וסולידריות חברתית.
הגישה הלאומית-אתנוקרטית – אזרחות היא ביטוי של זכויות הפרט הנובעות מחברות בקהילת מוצא משותף. מטרת החינוך לאזרחות היא פיתוח הזהות הלאומית וחיזוק נאמנותו של האזרח ללאום ולמדינת הלאום.

הגישה הדמוקרטית הרדיקלית – אזרחות נובעת מזהות אזרחית הכוללת את מגוון הזהויות השונות של הפרטים והקבוצות, ועם זאת מקדמת את הרעיון של קהילה פוליטית משותפת ושוויונית. מטרת החינוך לאזרחות היא לטפח זהות פוליטית משותפת ושוויונית.
תכנית הלימודים באזרחות מאזנת בין הגישות השונות: רפובליקנית- מפני שהיא מכילה את המיעוטים בקהילה האזרחית; לאומית- משום שהיא מדגישה את תפיסת מדינת הלאום של העם היהודי; ליברלית- משום שהיא עוסקת בשיח הזהויות, הזכויות והחובות של היחיד ושל המיעוטים.

בשנים האחרונות מתחזקת התביעה לבנות את תכנית הלימודים על פי הגישה הלאומי-אתנוקרטית, שלפיה רק יהודים יכולים להשתייך לאומה, בעוד שהתנאי להכללת ה"אחרים" (ערבים בעיקר) באזרחות המשותפת הוא קבלת הקונצנזוס היהודי-ציוני. עמדה זו מובנית באידיאולוגיה הציונית: בקביעת הטוב המשותף של קבוצת הרוב היהודי נכלל ערך החלוציות – גאולת הארץ מידי המיעוט הערבי. לכן קבוצת הרוב היהודי אינה יכולה להכיל את המיעוט הערבי בקביעת הטוב המשותף.

הגישה האתנוקרטית מצמצמת את הסיכוי לסולידריות ואחדות בין תושבי הארץ מכיוון שהזהות היהודית הדומיננטית פועלת למחוק או לטשטש זהויות אחרות ואינה נותנת לגיטימציה לאתגור הקונצנזוס הציוני. התוצאות הצפויות מאימוץ גישה זו הן מעבר ממשטר דמוקרטי למשטר של דמוקרטיה אתנית, ערעור האחדות החברתית והתססת המיעוט והרחקת ישראל מקהילת המדינות המתוקנות.

מהו חינוך אזרחי ?

ההערכה המתגבשת בעולם המערבי היא שחינוך אזרחי פלורליסטי במדינה מרובת תרבויות הכרחי לשימור חוסנה של המדינה. לחינוך אזרחי יש פוטנציאל מלכד משום שהוא בונה זהות משותפת, תובע חובות ומקנה זכויות באורח שוויוני ומספק ידע, מיומנויות, חוויות וערכים ממתני שסעים. ההערכה המקובלת בעולם המערבי היא שביסוס החינוך על ערכים לאומיים משותפים מחייב עיסוק בזכויות אדם בסיסיות ובערכים אוניברסליים מהותיים של שוויון וצדק.

משרד החינוך אימץ את דוח קרמניצר (1996). הדוח מגדיר את החינוך לאזרחות בישראל יצירתה של זהות ישראלית משותפת. הערעור של הגישה האתנוקרטית על יצירת זהות זו מתחיל בתביעה להרחיב במידה ניכרת את הידע בהיסטוריה ציונית ולהעמיק את החינוך לערכים הציוניים והיהודיים. תביעה זו פוגעת בייחודו של מקצוע האזרחות, הנבדל ממקצוע ההיסטוריה. יתר על כן, הידע הציוני-יהודי מועבר לא רק בשיעורי היסטוריה אלא גם בתנ"ך, בספרות, בסוציולוגיה, ב"מסע ישראלי", ב"תרבות ישראל ומורשתו (מקצוע חדש), בשעת מחנך, במסע לפולין ובטקסים שונים. תביעה זו גם תפגע בנרטיה הפלסטיני לצד הנרטיב היהודי-ציוני ובהיקף הוראת יסודות הדמוקרטיה וחיזוק המחויבות אליהם.

בנוסף, הגישה האתנוקרטית מבקשת לבטל את היסוד לחשיבה הביקורתית ולגישה הספקנית ולהמירו בגישה חד-ממדית, לפיה כל האמת נמצאת ביהדות ובציונות. אמונה דוגמטית ב"צדקת דרכנו" אינה מכינה את התלמידים לחיים במציאות מורכבת שבה מתנגשים צדק בצדק.

מהו סוג המעורבות הרצוי ?

בחינוך לאזרחות מזהים שלוש רמות של מעורבות ויש מחלוקת באיזו מעורבות רצוי להשקיע את עיקר המאמץ החינוכי.
מעורבות קהילתית – האזרח הוא בעל אחריות אישית לקהילתו ולעצמו; מעורבות חברתית – האזרח הוא בעל אחריות לחברה בכללה ומשתתף פעיל בחיים הציבוריים; מעורבות אזרחית – האזרח הוא בעל אחריות לעקרונות אוניברסליים של צדק ומימושם.
תכנית הלימודים באזרחות מכוונת כיום לחינוך לשלושת סוגי המעורבות החברתית וההתנדבות, תוך שימת הדגש על המעורבות האזרחית. לעומת זאת, הגישה האתנוקרטית רואה בחתירה לצדק חברתי איום ולכן אינה מעודדת מעורבות אזרחית, אלא מעורבות קהילתית וחברתית לחיזוק תחושת השייכות והנאמנות של התלמיד לקהילה, לאומה ולמדינה היהודית.
האם חינוך לפטריוטיזם מתנגש עם אזרחות שוויונית?

הדחף לחזור אל חיק הלאומיות התחזק בעשור האחרון עקב כמה תהליכים: הגלובליזציה מאיימת על זהויות מקומיות וגורמת להן להתגונן ולהתקיף; האינדיווידואליזם החליש את הנכונות "למות בעד ארצנו" ויחד עם הגלובליזציה הוא מאפשר הגירה ו"בריחת מוחות"; שסעים חברתיים ותרבותיים מעוררים חיפוש אחר "מכנה/מחנה לאומי" משותף; "כישלון הרב-תרבותיות", שעליו הכריזו מנהיגי אירופה לאחרונה, מחזק את הגישה האתנוצנטרית בעולם ובארץ. כל זאת הוביל לכך שמדינות רבות, בראשן ארצות הברית, קבעו בחוק את חובת הלימודים לפטריוטיזם.


מכאן, התפתחו שתי גישות בחינוך אזרחי לנאמנות למדינה: האחת, פטריוטיזם אוטוריטרי המצדד באינדוקטרינציה שאידיאולוגית שעיקרה נאמנות ללא תנאי למדינה ולמנהיגיה' והשנייה פטריוטיזם דמוקרטי המצדד בחינוך לחשיבה ביקורתית מתוך נאמנות לעקרונות אוניברסליים של צדק לצד סולידריות לאומית.

המודל של פטריוטיזם אוטוריטרי מתחזק בעשור האחרון במדינות הדמוקרטיות לנוכח איום הטרור על הלאום. אך חינוך לפטריוטיזם אינו סותר חינוך לאזרחות שוויונית – זו מכל מקום הייתה הגישה של החינוך לאזרחות עד כה.
הגישה האתנוקרטית באזרחות מבססת את הפטריוטיזם האוטוריטרי ומחנכת לחיזוק הרגשות הלאומיים היהודיים כנגד האויב הערבי בפנים ובחוץ. ההשפעות שלה הן הקצנת עמדות ואטימות לעמדות של הצד השני וכן תפיסת מבקריה כאנטי-ציונים וכאויבי המדינה. הגישה האתנוקרטית מציבה חברות זו כנגד זו ומעודדת פוליטיקה של שנאה.

היקף ההוראה כבסיס לשפה אזרחית משותפת

אזרחות היא מקצוע חובה, אך היקף התלמידים הלומדים אותו – מכיתה א' עד כיתה י"ב – עומד על כ- 28%, ואין רצף גילי או פדגוגי: המקצוע נלמד בהיקף של שש שעות לכיתה במהלך כיתות י'-י"ב ושעתיים בכיתה בכיתות ט'. בכיתה ב'-ד' לומדים "מולדת חברה ואזרחות", ורק שליש מהתכנים עוסקים באזרחות ונתונים לבחירה. בזרם העצמאי לא לומדים אזרחות כלל. התוצאה היא ששיעור ניכר מהתלמידים אינם לומדים אזרחות, ולאה שלומדים עושים זאת ללא הבניית ידע והטמעה.
בהיעדר שפה אזרחית משותפת וכללי משחק מוסכמים קשה לקיים חיים מאורגנים: יש ערעור על חובה אזרחית בסיסית כגון ציות לחוק; יש אי-קבלה של הסמכות השלטונית ותביעה להכרה בסמכות הלכתית (לא למדו על מוסדות המדינה הדמוקרטית ועל עקרונות המשטר הדמוקרטיים); יש עמדות קיצוניות כלפי המיעוט הערבי; ויש אנטי-דמוקרטיות ואנטי-הומניסטיות אחרות המסכנות את קיומה של מדינת ישראל כמדינה השייכת לקהילת המדינות הנאורות.

סיכום

החינוך האזרחי הפלורליסטי אשר עוגן במשרד החינוך בחוק ובמדיניות מאז 1996 מעורר כיום התנגדות מצד "המחנה הלאומי" המציע את הגישה האתנוקרטית במסווה של גישה רפובליקנית. לניצחון של הגישה האתנוקרטית יהיה תג מחיר גבוה.
בעידן שבו עמדות התלמידים (והציבור) מתרחקות מהערכים הדמוקרטיים ושבו רק אחוז קטן מתוך כלל התלמידים לומדים אזרחות דמוקרטית בכל שכבות הגיל, יש הכרח להרחיב את הוראת האזרחות ולחתור לשני יעדים: בניית קהילה אזרחית המדברת את אותה שפה אזרחית ומשתמשת באותם כללי משחק מקובלים; הרחבת ארגז הכלים החיוניים לחיים בעולם מורכב.
מכיוון שהוויכוח אידיאולוגי ומכיוון שברמה הלאומית אי אפשר להגיע להסכמות במסגרת וועדת המקצוע באזרחות, ראוי לאמץ את המלצתו של ח"כ זבולון אורלב ולהקים מועצה לאומית לדיון באופי האזרחות הרצויה ובאופי המקצוע.

תגובות (1)

09.12.11 יגאל חפץ    |   תיכון איזורי-גדרה-מורה לאזרחות
כמורה לאזרחות יש לי תחושה עמוקה שלימודי האזרחות הינם הכרח בל יגונה מבחינתו של משרד החינוך יש ללמד "ערכים" ובעיקר ציוניים ולא חס ושלום משהו אחר ואם לאו אזי לפחות ללמד על מנת להעלות את אחוזי הניגשים וכמובן העוברים את בחינות הבגרות במקצוע האזרחות (כך כל מוסד חינוכי מתוקצב) ולא חס ושלום לחנך ציבורים של תלמידי-י"ב חושבים ספקנים אפילו מעט ציניקנים או חס ושלום כאשר ישנה ממשלת ריב ומדון אזי ישנה התערבות בוטה מלמעלה של משרד החינוך בנושא תכני הלימוד באזרחות כמו גם מינויים של אנשי שלומנו-הממשלה כדי שאלו יסורו למרותנו הממשלה הציונית רפובליקנית ומעט פאשיסטית בנושאים כאלו ואחרים אז האזרחות לכל גווניה יוצאת בהפסדה ובגדול למצער כולנו האזרחים החושבים הלא-כן?

שליחת תגובה

  (הכתובת לא תוצג באתר)
בטל שלח