מס"ע - "כשאתה נכנס להוראה אף אחד לא אומר לך שאתה עומד להיות פס ייצור"
פורטל תוכן בהוראה והכשרת מורים
31.01.10 לינק   

"כשאתה נכנס להוראה אף אחד לא אומר לך שאתה עומד להיות פס ייצור"

מהמדור: הכשרת מורים, כללי
"כשאתה נכנס להוראה אף אחד לא אומר לך שאתה עומד להיות פס ייצור"
גיליון שעוסק בהכשרת מורים אינו יכול להיות שלם בלי מורים, בלי לשמוע על תקופת ההכשרה שלהם ועל איך הם רואים אותה ממרחק השנים והניסיון המעשי. הפגשנו שישה מורים לשיחה במכון "כרם" בירושלים, ואם נדרשת שורה תחתונה אפשר לומר שיש לנו אפילו שתיים: אחת – אין בין המורים הסכמה על התועלת שבלימודי הוראה והשנייה מפתיעה – השישה, בדרגות שונות של ניסיון מעשי, מתלהבים מהמקצוע. היחס שלהם ללימודי תעודת הוראה נע בין הצורך בהכשרה מעשית ששמה דגש על התנסות בשטח והתאמה למציאות לבין העניין בהכשרה שמעמידה במרכז את המורה כאדם ערכי וחושב. דברי הביקורת שלהם, אם נשמעים, נובעים ממקום עמוק ואמיתי, אכפתי.
"אני מרגישה ששכחתי כל מה שלמדתי", מודה שרון דגן, מורה לאמנות שלמדה באוניברסיטה העברית בירושלים. "למדנו הרבה קורסים וחלק היה מעניין, אבל אני לא מרגישה שיישמתי את הלימודים. באופן מעשי לא קיבלנו באמת כלים לעבודה. במסגרת ההכשרה המעשית העברתי רק שיעור אחד וזהו".
"היו קורסי חובה שפשוט רצו שנעבור", מספרת אילנה סומברג, מחנכת כיתה א' שלמדה בסמינר דוד ילין. "הלימודים היו לפעמים מהנים ולפעמים משעממים וחסרי תועלת. אבל למדתי המון מאימוני ההוראה, מהעבודה עצמה בבתי הספר".
יעל עמבר, מורה לתיאטרון שלמדה באוניברסיטת תל אביב, סבורה שבלימודים שלה היה חסר חיבור לשטח: "היה לי קורס על ההיסטוריה של תכניות לימודים בארץ ישראל. היה נחמד, אבל האם רלוונטי לעבודה שלי כיום? לא הרווחתי מהלימודים כלום. אני חושבת שהיה נתק רציני בין החוג לשטח. מה שכן, במסגרת הלימודים, כשכבר התחלתי ללמד, הייתה לי קבוצת תמיכה. פעם בשבועיים היינו נפגשות לסדנה של מורות חדשות, העלינו נושאים שונים כל פעם וזה היה מעניין וחשוב. האפשרות להתייעץ היא שירות טוב".
אור דליות, סטודנט להוראה בסמינר הקיבוצים: "אמא שלי למדה להיות גננת והיא סיפרה לי שבהכשרה שלה הסבירו להן הכול לפרטי פרטים, כולל למשל איך לגזור ולהדביק עם הילדים. זה נראה לי מגוחך. השאלה היא מה הציפיות שלנו. אולי המטרה לא צריכה להיות להכשיר להוראה אלא לגרום לנו להיות בני אדם חושבים, ביקורתיים יותר, שנגיע לכיתה עם מטען. הדגש אצלנו בתכנית הוא על הכשרת מחנכים, יש יומרה להעצים את הסטודנטים כבני אדם. עליי זה עבד מעולה, אחרי שלוש שנות לימוד אני מרגיש שאני יוצא משם בן אדם אחר".
הלימודים היו חוויה חיובית גם לטלי מלכיאור, רכזת למדעי הרוח ומחנכת כיתה י"א שלמדה באוניברסיטת בר־אילן ובמכון כרם: "אני מרגישה שעברתי בכרם חוויה. ממש התעשרתי מהלימודים ואני נעזרת בחומר שלמדנו. היו לנו סדנאות דידקטיות שנתנו כלים איך להתייחס לתלמידים, איך להתמודד עם בעיות משמעת. עד היום אני מתייעצת עם מרצים מהמכון. קיבלתי ידע מעשיר ומעשי ושום דבר לא היה מיותר. אולי זה גם משום שהמרצים במכון לימדו או עדיין מלמדים בבתי ספר".
גם גילי קוגלר, מורה לתנ"ך, למחשבת ישראל וללשון שלמדה בתכנית רביבים באוניברסיטה העברית, יצאה מהלימודים עם תחושה מיוחדת: "החוויה שלי מהלימודים היא שצריך לעשות שינוי. התכנית שלנו היתה משהו באמצע. שלוש שנים לימדנו בשטח במקביל ללימודים, והמשימה הייתה להשתלב במה שקיים. אבל הייתה גם חשיבה ביקורתית על דמות המורה והתלמיד. למרות שהקורסים וההכשרה הציגו את הדברים כמו שהם צריכים להיות, יצאנו משם אנשים ביקורתיים. אני חושבת שזה בזכות הקבוצה הלומדת. היא הייתה מגוונת – שמאל וימין, חילונים ודתיים, וזה יוצר חשיבה ביקורתית. בעבודה ממש הניסיון בהוראה היה הדבר החשוב. רק מהשנה השנייה שלימדתי הרגשתי שאני באמת מורה".
יעל עמבר: "ציר הזמן הוא קריטי. השנה הראשונה טראומתית לכל מורה. יש לי בת דודה שבאמת רוצה להיות מורה. דיברתי אתה לפני שבוע ומצבה קשה. ההמלצה שלי הייתה פשוט לתת לשנה הזאת לעבור. בשנה הבאה זה יסתדר".
גילי קוגלר: "הליווי באמת חשוב. כשכבר נחתנו להוראה, הליווי השבועי היה מוצלח ורלוונטי".
שרון דגן: "זה עוזר כי אפשר לשפוך הכול ויש תמיכה".
יעל עמבר: "צריך להכין למפגש האנושי. 50 אחוז צריך להקדיש לבעיות משמעת ו־50 אחוז לדיאלוג סביר עם התלמידים. זה נושא מוזנח לחלוטין".
טלי מלכיאור: "בכרם כל צורת הלימוד הייתה דגם של איך הדברים צריכים להיות. השיעורים מועברים במעגל עם שיח פתוח. זה מכין למפגש האנושי. קיבלנו יחס אישי וחוויית למידה חיובית, היה המון שיח רגשי וגם הרבה סדנאות מעשיות".
אילנה סומברג: "גם בדוד ילין הייתה למידה מעשית בקבוצות קטנות. היינו צריכים להעביר שיעורים לקבוצה, ועצם העמידה מול קהל והמפגש עם השאלות הכשירו אותנו לעמוד מול כיתה. הבעיה הייתה הקבוצה. זו לא הייתה קבוצה תומכת".
• • •
היום מכשירים להוראה אנשי היי־טק בהכשרה מזורזת. מה דעתכם על כך?
יעל עמבר: "השאלה האמיתית היא מה יקרה להם כשדלת הכיתה תיסגר מאחוריהם. האם יסתדרו או שיאכלו אותם".
טלי מלכיאור: "השאלה היא איך נתפס תפקיד המורה, האם המורה הוא מקור ידע או אדם שיוצר קשר עם התלמידים ומסוגל להזדהות אתם. אני חושבת שלצעירים יש ראש יותר פתוח, הם רוצים לחדש ובאים עם חשיבה רעננה".
אור דליות: "אבל אם מישהו עושה הסבה בגיל 40 יש לו ניסיון חיים. יש משהו בגיל ובניסיון חיים. אני רוצה שלילדים שלי תהיה מורה שכבר עשתה משהו בחיים. אנחנו פה מתוסכלים מזה שאחרי שלוש שנים אנחנו לא יוצאים מושלמים. אותי ההכשרה בסמינר גידלה כבן אדם. עכשיו אני שואל את עצמי מה מכין אותי להיות מורה להיסטוריה".
טלי מלכיאור: "לדעתי הגיל הצעיר נותן לתלמידות משהו חשוב. אנחנו חוקרות יחד, אני לא מתביישת להגיד להן כשאני לא יודעת משהו. חשוב לי שאפשר להזדהות עם המורה. מטרת העל בעיניי היא שהלמידה תהיה תהליך רגשי ולא העברת ידע. אני חושבת שלתכנית הקצרה של הכשרת מורים יש יתרונות וחסרונות".
גילי קוגלר: "גם אני לא מתרגשת מההכשרה הקצרה. אני הייתי שנתיים בהכשרה באוניברסיטה ולא קיבלתי כלום. אז גם הם יכולים, אם הם מבינים מה הם עושים ואם הם באמת רוצים להיות מורים".
אילנה סומברג: "הגיל בעיניי לא קובע. אני הייתי חונכת של סטודנטית מבוגרת ממני שעשתה הסבה. אימוני ההוראה עזרו לה המון ועכשיו התלמידים אוהבים אותה. הדגש הוא על החשיבות של אימוני ההוראה".
טלי מלכיאור: "לי במקרה לא היו אימוני הוראה, ואני לא מרגישה שזה משמעותי".
אילנה סומברג: "אולי זה תלוי בבן אדם. לי ההתנסות בשטח חשובה ביותר. המדריכה הפדגוגית המלווה את הסטודנטים היא משמעותית, אפשר תמיד לדבר אתה. הליווי האישי הזה וההתנסות בשטח עזרו לי מאוד".
יעל עמבר: "אני מבינה מזה שבתי הספר צריכים להיות ערים לתפקיד העצום שיש להם בהכשרת מורים. אמנם זה לא התפקיד שלהם אבל הכי חשוב שהם ייתנו תמיכה למורים חדשים".
 
• • •
יש לכם הצעות, דמיוניות ופרועות ככל שיהיו, לתכנית חדשה להכשרת מורים?
אילנה סומברג: "הייתי רוצה שיצלמו אותנו ונוכל לצפות בשיעור שהעברנו, ולקבל ביקורת בונה. בשיעורי דידקטיקה תמיד צפו בי אבל הייתי רוצה לראות את עצמי, לראות אם אני טועה או עושה משהו נכון".
שרון דגן: "רק הניסיון חשוב. לא יעזור אם אתן כעת המון רעיונות. תלוי לאיזה בית ספר נופלים. אין אידאל של הכשרת מורים. לכל אחד מתאים משהו אחר".
יעל עמבר: "אני מסכימה עם שרון, אבל צריכה להיות אפשרות לתת ציון למורים. להגיד למישהו אחרי שנה אחת שהוא לא מתאים".
גילי קוגלר: "זו בעיה, כי זה ייצור מצב שרק מי שכריזמטי יצליח להישאר. בעיניי שנה זה לא מספיק זמן".
שרון דגן: "גם אני מתנגדת שיוציאו אחרי שנה. שייתנו הכשרה טובה, עם התנסות, לפני שמתחילים ללמד".
יעל עמבר: "בעולם הדמיוני שלי אפשר לראות למי יש יכולת להיות מורה טוב".
גילי קוגלר: "צריכים להיות מדדים למיהו המורה הטוב, והייתי מוסיפה גם למה רוצים לחנך. זו שאלה שלא נשאלת במוסדות להכשרה. חסרה חשיבה ביקורתית. אני חושבת שמה שהכרחי להכשרת מורים הוא הכשרת אדם עם שאיפה ערכית, עם מודעות לפוליטיקה ולחברה".
טלי מלכיאור: "בלימודי הוראה צריך לתת את מה שאנחנו רוצים להקנות לתלמידים. הכשרת מורים צריכה להיות מעשירה, מפתחת ותומכת. צריך לתת כלים להכיר את עצמך טוב יותר, לפתח זהות עצמית. עם המיומנויות האלו נהיים מורים טובים יותר. למדתי בכרם קולנוע, אמנות, מוזיקה, גמרא – נושאים שלא קשורים ישירות למה שאני מלמדת".
אור דליות: "בצבא יש מושג של תפקיד שני. יש דברים שאתה לא יכול לעשות בצבא בלי לרכוש ניסיון קודם. הדרכה בצבא דורשת ניסיון ולוקחים לתפקיד כזה את הכי טובים. הייתי רוצה שחינוך יהיה מקצוע שני. אולי אפילו להרשות רק לאנשים מבוגרים להיכנס למקצוע. אני טוען שמחנך הוא קודם כול role model ולא אדם שיודע להעביר חומר מסוים. בגיל צעיר מדי אי־אפשר להיות בתפקיד חינוכי מרכזי".
הטענה הזאת של דליות מעוררת דיון סוער. מלכיאור טוענת שלמבוגר אין יותר יכולות אלא כישורים אחרים, וקוגלר משלימה באמירה שבעצם חשוב שהתלמידים ייחשפו למגוון של אנשים. דגן מחזירה את הדיון להכשרת מורים באמירה שרצון, הכשרה ותארים אקדמיים חשובים ומעלים את ערך המקצוע, וכשדגן אומרת שלא למדה בשום מקום להיות מחנכת, מלכיאור אומרת שאולי צריך לשנות את השם ל"הכשרת מחנכים".
• • •
ומה בקשר להעברת ידע?
טלי מלכיאור: "אצלנו בצוות ההיסטוריה מתנהל ויכוח על השאלה איך להעביר שיעור. יש מורות שרק רוצות להעביר בגרות, להעביר את החומר בצורה מוכתבת. יש מורות שהגישה שלהן להוראה היא אחרת והן מחפשות דרך חווייתית. השיטות שנתנו לי כשלמדתי עוזרות לי בדיון ובמציאת הדרך להעביר שיעור מעניין, וזה בעיניי המפתח לטפל בבעיות משמעת".
אור דליות: "יש בבית הספר איזשהו שקר שכולם משתפים אתו פעולה. המדדים הם הבגרויות והציונים הגבוהים או כמה הגיעו ליחידות קרביות בצבא. לא מדברים על מדדים של להיות בני אדם".
גילי קוגלר: "אני כותבת תכנית ייחודית בתנ"ך ולכן החוויה שלי חיובית מבחינה אינטלקטואלית. אבל עצוב לי שברוב המקומות אלו המדדים. הרי התוכן הוא רק כלי, והבגרויות לא מאפשרות חינוך אמיתי".
אור דליות: "יש רומנטיזציה בהכשרת המורים. כשאתה נכנס להוראה אף אחד לא אומר לך שאתה עומד להיות פס ייצור. בהכשרה יש דיבור על חינוך ועל ערכים למרות שבשטח אין את זה. יש דיסוננס במערכת החינוך".
גילי קוגלר: "אתה רוצה שהכשרת המורים תחנך רק למה שמצוי?"
אור דליות: "אולי כדאי שנלמד רק בהתאם לפס הייצור, איך להוציא אנשים עם תעודות. אם זו מטרת בית הספר אז צריך לכוון לכך. אותי לא הכינו למה שנתקלתי בו בשנה שעברה כשלימדתי כיתה ט', וכבר בשלב הזה דיברו עם התלמידים על בגרות. הייתי בשוֹק כי הכשרת המורים לא הכינה אותי למציאות הזאת".
• • •
אמנם את הדילמה מה חשוב יותר לתת במוסדות להכשרת מורים – תפיסת עולם או ידע – לא פתרנו וגם הצעות מהפכניות לשינוי לא עלו במפגש שלנו, אבל הייתה התלהבות גדולה מהוראה וחינוך. יצאתי מהדיון בתחושה שיש כאן מורים רציניים, מסורים ומוכשרים שאוהבים את המקצוע והם גם בעלי ידע ויצירתיות. התשובה על השאלה אם הם רכשו חלק מהכישורים האלה במהלך לימודיהם לתעודת הוראה אינה חד־משמעית, ותלויה, כמו שהם אמרו, גם באופי, בציפיות ובמוסד שלמדו בו. ?