מס"ע - לעמוד או לא בצפירה?
פורטל תוכן בהוראה והכשרת מורים
01.05.19 מאמר מלא   

לעמוד או לא בצפירה?

מהמדור: על הפרק

גרפינקל, א' (2014). "לעמוד או לא בצפירה?". אתר הארץ

בניגוד אולי למקובל לחשוב, לא רק חרדים וערבים מסרבים לעמוד בצפירה בטקסי יום הזיכרון לשואה ולחללי מערכות ישראל – ויש גם יהודים חילונים הנוהגים כך. לטענתם, מערכת החינוך משתמשת בזכר השואה לייצר אזרחים צייתנים ולטפח בהם מיליטריזם חסר גבולות. העמידה בצפירה נראית להם כחלק מאינדוקטרינציה לאומנית קיטשית. אחרים טוענים כי האדם שעומד לבדו בבית הזמן הצפירה הוא אדם מתוכנת, בעל רצון חופשי מוגבל.

במאמר זה טוען הכותב כי השבעה וטקסים דומים לה בתרבויות רבות אחרות הם דרך ממוסדת להפוך אובדן פרטי לאובדן ציבורי. השבט נוטל חלק בצערו של היחיד, ובכך נוטל משהו מכאבו. זוהי ההצדקה העיקרית לקיומם של ימי זיכרון, כמו יום הזיכרון לשואה ולגבורה ויום הזיכרון לחללי מערכות ישראל. לפי המאמר, דווקא על מי שמקדש את הסולידריות בין בני האדם לעמוד בצפירה ובכך לבטא את השתתפותו בצערם של בני המשפחות השכולות.

המאמר המלא:

אדם מאבד קרוב משפחה. למשל אם אהובה שהלכה לעולמה בשיבה טובה. ידידים ועמיתים באים ללוויה או לביתו, כדי "להשתתף בצערו". זהו אכן צערו, וצערו בלבד: רבים מהמבקרים כלל לא הכירו את האם; היא לא תחסר להם ומותה לא יסב להם באופן ישיר שום צער. ובכל זאת, אין צביעות באמירתם כי הם משתתפים בצערו של האבל. הצער אמנם שלו, אך הם אכן משתתפים בו.

השבעה וטקסים דומים לה בתרבויות רבות אחרות הם דרך ממוסדת להפוך אובדן פרטי לאובדן ציבורי. השבט נוטל חלק בצערו של היחיד, ובכך נוטל משהו מכאבו. זוהי ההצדקה העיקרית לקיומם של ימי זיכרון, כמו יום הזיכרון לשואה ולגבורה ויום הזיכרון לחללי מערכות ישראל.

המתנגדים לקיומם של ימי זיכרון אלה אינם מעניקים להצדקה הזאת את המשקל הראוי לה. אמנם, לעתים יש להם נימוקים חזקים. כך למשל, ניתן בהחלט להבין את ההתנגדות לניצול ציני של השואה כדי להגן על שימוש בכוח בנסיבות שונות לחלוטין. ניתן גם להזדהות עם הרתיעה מהשימוש שעושים פוליטיקאים בזכרם של חללי צה"ל לקידום מטרות אישיות. לפעמים נימוקי ההתנגדות לימי הזיכרון אותנטיים, לפעמים הם משמשים כסות לחיפוש אחר נוחות ולקידוש אנוכי של הזכות להזמין ב-VOD פרק של "לואי". לרוב האותנטיות והאנוכיות משמשות בערבוביה, במינון משתנה מאדם לאדם ומשנה לשנה.

הטיעון החזק ביותר של המתנגדים לימי הזיכרון הוא, שגם אם ההשתתפות באבלם של הניצולים והמשפחות השכולות ראויה, הרי שבשם חופש הפרט אסור למדינה לכפותה. באופן פרדוקסלי, הטיעון הזה נשמע בעיקר מצדו של מחנה השמאל.

מדוע פרדוקסלי? משום שהטענה שעל המדינה לצמצם למינימום את התערבותה בחיי הפרט היא טענה קלאסית של הימין. השמאל, בהגדרה, נוטה לתמוך בהרחבה של התערבות כזאת: למשל באמצעות הטלתם של מסים וקביעת שכר מינימום. בעוד שהימין מקדש את האינדיווידואליזם, השמאל מקדש את הסולידריות; בעוד שהימין טוען כי איש הישר בעיניו יעשה ובלבד שלא יפגע בחירות הזולת, השמאל סבור כי כולנו רקמה אנושית אחת.

אם אין חברה, אלא רק פרטים, כפי שאמרה מרגרט תאצ'ר, אז יתכבד כל אחד ויזמין ב-VOD מה שמתחשק לו, מתי שמתחשק לו. ואם בכל זאת יש חברה, כמו שסובר השמאל, ישתתף העשיר בהוצאות חברו העני באמצעות תשלומי העברה, וישתתפו כולם באבלם של הניצולים והשכולים, לפחות יומיים בשנה.

אין זו רק מחלוקת מוסרית, אלא גם מחלוקת מעשית. הימין בטוח כי יד נעלמה מבטיחה שאם כל פרט יפעל למקסם את טובתו האישית, תצמח מכך תועלת לחברה כולה, ואילו השמאל משוכנע כי רוב העשירים לא יתנדבו לעזור לעניים, ולכן דרושה כפייה ממשלתית באמצעות הטלת מסים ורגולציה.

הצד השני של המטבע הוא כמובן אנשי ימין שדורשים השתתפות נרגשת בטקסים הלאומיים בעודם מטיפים לשוק חופשי שבו העיקר הוא התחרות, שמטיבה מפרידה בין אדם לאדם. אחד מהם, כידוע, מכהן כאן בתפקיד ראש הממשלה.

במחלוקת על ימי הזיכרון הימין התחפש לשמאל והשמאל התחפש לימין, וכל הצדדים לוקים בחוסר עקביות. תחשבו על זה בפעם הבאה שאתם עומדים או לא עומדים בצפירה.