מס"ע - תיאוריה ופילוסופיה ישראלית עכשווית של חינוך: מגמות עיקריות ויישומים מעשיים בבנייה הרב-תרבותית של החינוך הישראלי
פורטל תוכן בהוראה והכשרת מורים
28.03.19 לינק   

תיאוריה ופילוסופיה ישראלית עכשווית של חינוך: מגמות עיקריות ויישומים מעשיים בבנייה הרב-תרבותית של החינוך הישראלי

מהמדור: תפיסות ותיאוריות פדגוגיות

Alon Amit, N. & Court, D. (2018). Contemporary Israeli theory and philosophy of education: major trends and practical implications in the multicultural construction of Israeli education. Curriculum and Teaching. 33, 2, 23-46

במאמר זה מופיע מיפוי של מגמות מרכזיות בתיאוריה ובפילוסופיה ישראליות של חינוך, בעקבות ראיונות עם תיאורטיקנים ישראלים של חינוך באקדמיה. החוקרות זיהו מגמות בולטות של מחשבה עכשווית במציאות רב-תרבותית, טכנולוגית ופוסט מודרנית ובהן: חינוך לאהבת האחר ולערכים הומניסטיים; מעורבות הורית בחינוך; העצמה של נשים וילדים; פיתוח של אוטונומיה אישית; חיזוק ליברליזם ואוטונומיה בבתי הספר; יצירת תחושה טובה יותר של זהות אישית וקהילתית; סביבות למידה מתקדמות; שילוב טכנולוגיות בחינוך ויצירת אינטראקציות רב תרבותיות.

למאמר באנגלית

לקריאה נוספת

ההיסטוריה של הוראת חשיבה בבית ספר

רב-תרבותיות וחיים משותפים בין יהודים/ות וערבים/ות במוסדות אקדמיים להכשרת מורים ומורות: מסמך המלצות 2018

מבוא

החוקרות פנו לתיאורטיקנים של החינוך מהחינוך הממלכתי, הממלכתי-דתי והערבי (מוסלמים, נוצרים ודרוזים) בניסיון לתת תמונה רחבה של תיאוריה ישראלית עכשווית של החינוך.

שאלות המחקר:

  1. מהן הסוגיות העיקריות בהן עוסקות התיאוריה והפילוסופיה הישראליות העכשוויות של החינוך, ובאילו דרכים הן נותנות מענה לטבעה הרב תרבותי של החברה בישראל?
  2. מהם הרקעים התרבותיים, דתיים וחינוכיים של התיאורטיקנים המובילים העכשוויים של החינוך באקדמיה הישראלית, ואיזה סוג של יחסים ניתן למצוא בין הרקעים המגזריים שלהם לבין תיאוריות חינוכיות עכשוויות?
  3. מהן הסוגיות הייחודיות לפילוסופיה הישראלית של החינוך, ומדוע?
  4. כיצד ניתן למפות ולסווג לקטגוריות מגמות שונות של מחשבה וליצור תמונה רחבה (meta picture) שתאפשר חשיבה מחדש על החינוך בישראל ואולי גם על מערכות חינוך במקומות רב-תרבותיים אחרים?

 

מתודולוגיה

החוקרות פנו רק לחוקרים באקדמיה, מתוך ההבנה שהאקדמיה משפיעה על החינוך בכך שהיא קובעת את תוכניות הלימודים בבתי הספר ובמכללות להוראה. שמות המרואיינים נחשפו במלואם: פרופ' חנן אלכסנדר, פרופ' יונתן כהן וד"ר הלל וורמן (רקע יהודי דתי); פרופ' רוני אבירם, פרופ' יוסף אגסי, פרופ' נמרוד אלוני, פרופ' חיים הררי ופרופ' יורם הרפז (רקע יהודי חילוני); ד"ר אסמאא גנאים (רקע מוסלמי); ד"ר רנדה עבאס (רקע דרוזי); גב' מארי קופטי (רקע נוצרי).

נערכו ראיונות עומק פתוחים עם 11 תיאורטיקנים. ניתן להגדיר את החוקרות כ-external insiders, כלומר כמי שגדלו בתרבות אחרת אבל כיום משתתפות בתרבות הנחקרת (Banks 1998).

 

פילוסופיה ישראלית של חינוך – בין תיאוריה לאידיאולוגיה

צבי לם טען כי כל התיאוריות החינוכיות הן אידיאולוגיות, משום שאידאולוגיות ותיאוריות חינוכיות חולקות במהותן מבנה ארבע-שלבי: אבחנה של מצב קיים, חזון של מצב משופר, אסטרטגיות לשיפור המצב וקולקטיב מוגדר שאליו האסטרטגיות נוגעות. לטענת לם, אידיאולוגיה שונה מפילוסופיה: שתיהן עוסקות בהשקפות עולם, אבל אידיאולוגיה קוראת לפעולה בעוד שפילוסופיה שואפת לעקביות תיאורטית (Lamm 2002).

כמה מהתיאורטיקנים שהשתתפו במחקר זה ממקמים את התיאוריות שלהם בתוך הקטגוריזציה של לם:

  1. סוציאליזציה – פיתוח של מיומנויות שימושיות להצלחה חברתית ולקריירות מקצועיות;
  2. אקולטורציה – חינוך לערכים ולאמיתות תרבותיים בסיסיים;
  3. אינדיבידואליזציה – מתן אפשרות להתפתחות אישית בהתאם ליכולת התלמיד, לנטיותיו ולקצב התקדמותו.

רוב המרואיינים מתנגדים לחינוך מחברת (Socializing) בלבד, ותומכים בחינוך שנמצא על הציר בין אקולטורציה לאינדיבידואליזציה. האג'נדות המרכזיות של המרואיינים יכולות להיות מסווגות כאקולטורציה – קידום ערכים הומניסטיים בחינוך, חיזוק ליברליזם ואוטונומיה בבתי הספר, יצירת תחושה טובה יותר של זהות אישית וקהילתית וקידום כבוד לאחרים. התוצאה של מגמות אלה בחינוך יכולה להוביל למצוינות אקדמית, חברתית ומקצועית (מטרות החינוך המחברת), לא באמצעים שברגיל מקושרים עם חברות (Socialization) כמו מבחנים ותחרות אקדמית אלא באמצעות שיפור החברה והעצמי.

 

תיאורטיקנים ישראליים עכשוויים של החינוך מרקע יהודי-דתי

מושגים עיקריים: "פדגוגיה של הבדל"; הרמנויטיקה בחינוך; יצירה של מחנכים להבדיל ממורים בתהליך ההכשרה של פרחי הוראה.

חנן אלכסנדר, לשעבר דיקן הסטודנטים באוניברסיטת חיפה, מתמודד עם סוגיית הרב תרבותיות והזהות התרבותית בחינוך באמצעות רעיון הפדגוגיה של ההבדל. לדבריו, כל קבוצה דורשת חינוך נרחב לפי המסורת שלה, לצד חשיפה למסורות אחרות. כניסה לתרבות דורשת גם היבט ביקורתי שמתייחס ליחסי הכוח בתוך המסורת ובין המסורת למסורות אחרות (Alexander 2015, 124-125).

לדידו של יונתן כהן מהאוניברסיטה העברית, תפקידו כמחנך הוא ליצור מפגש בין תלמידים וטקסטים ברמה האינטלקטואלית הגבוהה ביותר ולהניח לטקסטים לדבר בעד עצמם. כהן ראה חשיבות בכך שטקסטים תיאורטיים מהמסורת היהודית יהיו מקור מעניין ומכובד עבור התלמידים בגיבוש השקפת העולם והזהות שלהם.

הלל וורמן, ראש החוג לחינוך במכללת אורנים, שואף לשינוי רדיקלי בהכשרת המורים, כך שמורי העתיד יהיו מחנכים לערכים ולא רק מורים לתחומים דיסציפלינריים. הוא סבור כי יישום עקרונות פס הייצור וחלוקת העבודה מהמהפכה התעשייתית לתחום החינוך הינו בגדר אסון. עקרונות אלה מתאימים לדעתו לעבודה עם חומרי גלם, לא עם בני אדם. מערכת החינוך הנוכחית מבוססת לדבריו על חלוקה וסגמנטציה של הידע, בעוד שאנו זקוקים למחנכים מולטי-דיסציפלינריים.

 

תיאורטיקנים ישראליים עכשוויים של החינוך מרקע יהודי-חילוני

מושגים עיקריים: עתידנות בחינוך ופיתוח של אוטונומיות אישיות; ביטול של תוכניות הלימודים ושל עידוד מוטיבציה; הנחיצות של חזונות בית ספריים; מדע כשפה חיונית בחינוך; חינוך לחשיבה.

רוני אבירם מאוניברסיטת בן גוריון הוא עתידן ליברלי של חינוך. לדידו, חוק חינוך חובה שנאכף על כל הילדים בלי לתת מקום לבחירה, דווקא בתקופה בחיים שבה הילדים משיגים את עיקר התפתחותם, שקול לפשע מאורגן. לדבריו, גם בתרבות פוסט מודרנית נשאר החינוך עם אותם ערכים בלתי מתאימים מהמהפכה התעשייתית. הוא סבור כי על החינוך היום, לפני הכל, לטפח אוטונומיה אישית; אבל אוטונומיה כזאת יכולה להתפתח רק בחברה של אנשים אתיים. לכן יש לחנך לאתיקה הומניסטית ולעודד את תחושת השייכות למעגלים חברתיים שונים, אך אלה שפתוחים יחסית לביקורת. המטרה היא לטפח אדם אוטונומי שיוכל להתקבל על ידי החברה גם אם הוא / היא שונים. זוהי "שייכות דיאלוגית" – שייכות שמאפשרת לקיים דיאלוג על כל נושא.

לפי אבירם, שעמד בראש המרכז לעתידנות בחינוך באוניברסיטת בן-גוריון, לטכנולוגיה יש השפעה אדירה על צעירים היום. לכן יש לפתח פלטפורמות ומשחקים שיעודדו שיתוף פעולה פרודוקטיבי לשייכות דיאלוגית, זהות אישית ואתיקה.

יוסף אגסי מאוניברסיטת תל אביב קורא לשינוי רדיקלי במערכת החינוך הנוכחית, בהתכוונות אל הפדגוגיה של הישיבה היהודית המסורתית. לדבריו, החינוך היהודי המסורתי בישיבה הוא מודל לחיקוי. בישיבה, כמו אצל יאנוש קורצ'ק, אין מורים ותלמידים – אלא רק חברים. וכשילדים עשו רעש בישיבה, המשגיח לא אמר להם ללמוד, אלא אמר להם לעשות רעש בחוץ (Agassi, 2014). אגסי מצביע גם על הפגמים של הישיבה, כגון היותה פתוחה לבנים בלבד ועוסקת רק בלימודי קודש. כדי להגביר את הפתיחות בכיתות, יש לוותר על תוכנית לימודים קבועה. בתנאים כאלה לא יהיה צריך לדעת אגסי לאכוף מוטיבציה, והילדים יהיו מחוברים יותר לסקרנות הטבעית שלהם, לעניין שהם מגלים בלימודים.

נמרוד אלוני, ראש המכון לחינוך מתקדם בסמינר הקיבוצים, סבור כי חשוב מאוד כי בתי ספר יעצבו חזונות חינוכיים משלהם. לדבריו, חזונות כאלה צריכים להיות אותנטיים, לבטא את חומרי החיים הממשיים, את השפה ואת האני מאמין הפדגוגי של המורים – אחרת לא יצליחו; על החזון החינוכי הבית ספרי להיות אטרקטיבי – בחינוך, אם לא נוגעים בבני אדם, לא משיגים כלום (Aloni, 2007). חזונות כאלה יעניקו לבתי הספר זהות תיאורטית שתאפשר להם לשפר את הארגון והלימוד.

חיים הררי, לשעבר נשיא מכון ויצמן, סבור כי יש שני דברים שחובה לעשות: אינדיבידואליזציה של הלימוד והוראה של מדע כשפה הכרחית במאה ה-21. לדבריו, יש להשתמש בטכנולוגיה ככלי ללמידה אישית.

יורם הרפז, ממכללות בית ברל ואל קאסמי, דוגל במתן הזדמנויות שוות בחינוך לכל לצד הוראה בקבוצות לפי היכולות השונות של התלמידים. הרפז אינו מאמין בכיתות הטרוגניות, משום שאין לטפל באותו אמצעי באנשים בעלי צרכים שונים. אינטגרציה בין קבוצות אוכלוסייה שונות, כגון בין יהודים לערבים או חילונים ודתיים, יכולה להצליח לדעתו רק בקבוצות קטנות ורק בהסכמה ובתמיכה של ההורים – אך באופן כללי רוב החברה בישראל עדיין אינה בשלה לכך.

 

תיאורטיקנית ישראלית עכשווית של החינוך מרקע מוסלמי

מושגים עיקריים: שיפור של סביבות למידה; הזדמנויות טובות יותר למפגשים רב תרבותיים; חופש בתוך מסגרת; זכות לבחור ולעצב זהות לאומית ותרבותית; ערכים בחינוך.

אסמאא גנאים ממכללת אל-קאסמי היא אחת המייסדות של מרכז הטכנולוגיה, החינוך והגיוון התרבותי במכון מופ"ת. לדעתה, על החינוך בראש ובראשונה לפתח חשיבה ומיומנויות חיים אצל התלמידים, באמצעות סביבות למידה חיוביות שמאפשרות חדשנות, פתיחות ומפגשים רב תרבותיים, ובכלל זה אינטגרציה בין יהודים וערבים. לצורך זה, לדבריה, אין להסתפק במוסדות שקולטים אנשים מקבוצות שונות, ויש לדאוג לתקשורת ולשיתוף פעולה ביניהם.

 

תיאורטיקנית ישראלית עכשווית של החינוך מרקע דרוזי

מושגים עיקריים: טובת הכלל (Communal good); חשיבה ביקורתית ולמידה משמעותית; העצמה של נשים וילדים; חינוך לזהות אישית וכבוד לאחר; חינוך לשיפור המעמד החברתי.

רנדה עבאס, הדיקנית ללימודים אקדמיים במכללה האקדמית הערבית לחינוך בחיפה, מעבירה את הקורסים שלה בשפה העברית, משום ששליטה בשפה זו היא בראייתה תנאי להתקדמות בחברה הישראלית. שינויים, לדבריה, לא מושגים במהפכות או באגרסיביות, אלא בטון דיבור רך ותוך הבחנה בין עיקר לטפל (לא קוד לבוש אלא רישיון נהיגה לנשים, למשל). בעיני עבאס, חינוך טוב פועל למען טובת הכלל, חשיבה ביקורתית ולמידה משמעותית. מבחינה חברתית, תפקידו החשוב ביותר של החינוך הוא העצמת נשים וילדים.

 

תיאורטיקנית ישראלית עכשווית של החינוך מרקע נוצרי

מושגים עיקריים: חינוך לאהבת האחר; מעורבות הורית בחינוך; חינוך לערכים; העצמת נשים וילדים; חינוך לשינוי חברתי.

מארי קופטי היא מורה, מדריכה פדגוגית, מקימה של בית הספר הדמוקרטי הערבי הראשון בישראל ומנהלת שותפה במרכז לקידום חיים משותפים במכללת בית ברל. לדבריה, בתי ספר דו-לשוניים ורב תרבותיים הם דוגמה למעורבות של קבוצות שונות במסגרת אחת הדורשת התחשבות הדדית, פיתוח אמפתיה לא רק לזולת, אלא גם לזולת כשייך לקבוצה חברתית שונה. עם כל חשיבותם של בתי ספר כאלה, לדעתה גם בתי ספר השומרים על עצמאות תרבותית הם חיוניים. לדעתה, תוכנית הלימודים בחינוך הערבי חסרה תכנים תרבותיים פלסטיניים. קופטי סבורה כי כדי לקבל את האחר, על האדם להכיר את עצמו ולהיות חופשי להגדיר בעצמו את ערכיו.

 

מה ישראלי בתיאוריה ובפילוסופיה של החינוך?

כדי למצוא מאפיינים "ישראליים" בתיאוריות חינוכיות מגוונות, ביקשו החוקרות מכמה מהמרואיינים להגדיר מה "ישראלי" בתיאוריות שלהם. אלה המאפיינים שנמצאו:

  1. קשר בין תיאוריה לבין הסטטוס החברתי הישראלי: חלק מהתיאוריות נובעות מהרצון לחנך לקראת חיים חברתיים ואזרחיים טובים יותר במדינה.
  2. קשר בין סיפור החיים הישראלי האישי של החוקר לבין התיאוריה החינוכית שלו: חלק מהמרואיינים הצביעו על הרקע הביוגרפי שלהם כמניע למשנתם החינוכית.

 

מגמות עיקריות בתיאוריה ובפילוסופיה ישראליות של החינוך

בניתוח הראיונות והמאמרים של המשתתפים במחקר, מצאו החוקרות שתי מגמות עיקריות בחשיבה על חינוך של תיאורטיקנים ישראלים:

  1. תיאוריות על חינוך טוב – גישה הרמנויטית; גישה הומניסטית/דיאלוגית; ביטול של תוכניות לימודים וביטול של חינוך למוטיבציה; טובת הכלל, חשיבה ביקורתית ולמידה משמעותית; גישה עתידנית טכנולוגית; פיתוח של מיומנויות חשיבה.
  2. תיאוריות על חינוך לשיפור חברתי: חינוך לאהבת האחר; ערכים הומניסטיים בחינוך הערבי; מעורבות הורית בחינוך; העצמה של נשים וילדים; חינוך לחיזוק זהות וכבוד לאחר; "פדגוגיה של הבדל"; פיתוח של אוטונומיה אישית; סביבות למידה מתקדמות ואינטראקציות רב תרבותיות.

 

דיון

המחקר מראה, בין השאר, על רצון משותף לכל שלושת המגזרים שנבדקו בחינוך הישראלי ללמוד על המגזר עצמו אבל גם על מגזרים אחרים וליצור סובלנות וכבוד לאחר. רוב הנשאלים אמרו כי יש לחשוב על מודלים חדשים של אינטגרציה שתוכל לקדם שוויון מבלי לפגוע בזהות המסורתית והתרבותית. נושא נוסף שחזר פעמים רבות בדברי המרואיינים הוא הצורך להתאים את החינוך לעידן הטכנולוגי הנוכחי.

 

ביבליוגרפיה

 

Alexander, H. (2015). Reimagining liberal education: Affiliation and inquiry in

democratic schooling. London: Bloomsbury Academic

 

Aloni, N. (2002, 2007). Enhancing humanity: The philosophical foundations of

humanistic education. Norwell, MA: Kluwer Academic Publishers

 

Banks, J. A. (1998). The lives and values of researchers: Implications for

,educating citizens in a multicultural society. Educational Researcher 27, 7

 4-17 

 

Lamm, Z. (2002). In the whirlpool of ideologies: Education in the twentieth

century. Jerusalem: Magnes