מס"ע - קוץ ואליה בו: מדוע המפתח להצלחה הוא להיכשל כמו שצריך
פורטל תוכן בהוראה והכשרת מורים
10.02.19 סיכום   

קוץ ואליה בו: מדוע המפתח להצלחה הוא להיכשל כמו שצריך

מהמדור: פסיכולוגיה חינוכית

McArdle, M. (2014). The Up Side of Down: Why Failing Well is the Key to Success. London: Penguin Books

לאורך השנים, פיתחתי תיאוריה מדוע אנשים שכותבים לפרנסתם הם דחיינים איומים: זה משום שהם היו טובים מדי בשיעורי הספרות והחיבור (English Class) בבית הספר. רוב האנשים הכותבים היו ילדים שקיבלו בקלות, כמעט באופן אוטומטי, ציונים גבוהים בשיעורי חיבור וספרות. לכן, הם לא נאלצו ללמוד את השיעור החשוב לפיו השקעת מאמץ היא המפתח להצלחה. זה לא שהם לא נכשלו מעולם, אבל בגילאים צעירים הם נכשלו מעט מאוד; הכישרונות הטבעיים שלהם אפשרו להם להיות בצמרת הכיתה.

לעיקרי הספר בכתב העת The Atlantic

לקריאה נוספת

גריט אמתי? יצירתו של אובייקט מדעי וכלי פדגוגי

הדחיינות בכתיבה האקדמית – התופעה, מאפייניה והצעת פתרון

הניסיון הזה מלמד לקח גרוע ושגוי ביותר: שהצלחה בעבודה תלויה בעיקר בכישרון טבעי. לרוע המזל, כאשר אתה כותב מקצועי אתה מתחרה בכל הילדים האחרים שהיו הכי טובים בכיתה שלהם בשיעור החיבור והספרות.

בהמשך הדרך, כל מילה שאתה כותב נהפכת למבחן ליכולתך, כל מאמר – למשאל דעת קהל בעניין איכותך ורמתך. כל עוד לא כתבת את המאמר, הנאום או הרומן – הם עדיין יכולים להיות טובים.

 

הפחד לא להגיש דבר

רוב הכותבים מצליחים להסתדר איכשהו, מפני שככל שמועד ההגשה קרב, הפחד שלהם מכך שלא יגישו דבר גובר בסופו של דבר על הפחד שיגישו טקסט גרוע. אם כי ראיתי מספר מפתיע בגודלו של עיתונאים צעירים שהורסים, או כמעט הורסים, את הקריירות שלהם פשוט מכיוון שלא הגישו את המאמרים. נראה שהם משותקים מהאפשרות לכתוב משהו שאינו מצוין.

קרול דוואק (Carol Dweck), פסיכולוגית מסטנפורד החוקרת מוטיבציה וכישלון, מבחינה בין אנשים השונאים מטלות שאין הם מבצעים היטב לבין אנשים המשגשגים דווקא בסיטואציה המאתגרת הזאת; אנשים מהסוג השני ממש מתענגים על עשיית דברים שאינם מצטיינים בהם – בדיוק משום שכאשר הם נכשלים, הם מקבלים הזדמנות ללמוד מכך משהו. [נלסון מנדלה אמר פעם: "לעולם אינני מפסיד: אני מנצח, או לומד"].

לפי מחקרה של דווק, אנשים השונאים אתגרים סבורים כי כישרון הוא משהו קבוע – או שנולדת אתו או שלא. האנשים ששמחים להתמודד עם אתגרים סבורים כי כישרון הוא משהו שביכולתך לטפח באמצעות עשיית דברים שאינך מצטיין בהם.

בעיני אנשים המאמינים בכך שהכישרון הוא משהו משתנה, אתגרים הם הזדמנות להגדיל את הכישרון שלהם; בעיני אנשים המאמינים שהכישרון הוא קבוע, משימה מאתגרת היא רק אמת מידה המודדת את רמת יכולתם הנתונה והבלתי-ניתנת-לשינוי. לדידם, הגילוי שאינך טוב כפי שחשבת אינו הזדמנות להשתפר; זהו סימן לכך שעליך להסתפק בקריירה תובענית פחות.

הפחד מכך שתיחשף ה"אמת" עליך ותתגלה כחסר יכולת הוא כה נפוץ, עד שיש לו שם קליני: תסמונת המתחזה (The impostor syndrome). מספר גבוה להדהים של אנשים מצליחים, בעיקר נשים, מאמינים כי אינם ראויים למעמד המקצועי שהשיגו, וכי הם נתונים בכל רגע בסכנת היחשפות כמתחזים.

"העבודה מתחילה סוף סוף כאשר הפחד מלא לעשות כלום גובר על הפחד מלעשות משהו גרוע", אמר אלן דה-בוטון (Alain de Botton). לדידם של אנשים בעלי תפיסה קיצונית של הכישרון כדבר מקובע, הרגע הזה פעמים רבות אינו מגיע. הדבר שהם מפחדים ממנו יותר מכל הוא לגלות ש"אף פעם לא היה להם את זה".

לדברי דווק, "הילדים שמצליחים בבית הספר בלי ליווי המורים מקבלים שבחים על כך שהם חכמים. מה הם לומדים מכך? הם לומדים שחכמה אינה התגברות על אתגרים קשים, אלא שחכמה היא שדברים באים לך בקלות. כשהם מגיעים למכללה או לאוניברסיטה ומתחיל להיות להם קשה, הם לא תמיד יודעים כיצד להתמודד עם המצב".

 

הנכונות לעבוד קשה

מערכת החינוך שלנו בנויה באופן שכמעט מעודד את התפישה לפיה הכישרון הוא דבר מקובע. חשבו על הדרך שבה מתנהל שיעור אופייני בספרות: קוראים "יצירת מופת" שכתב יוצר מפורסם, דנים במסרים, באופן שבו המחבר משתמש בשפה, במבנה ובדימויים כדי להעביר אותם. משננים ציטוטים קולעים במיוחד וחוזרים עליהם בבחינה. כמעט לעולם לא מעודדים את התלמידים להציץ בטיוטות מוקדמות של היצירות הללו. כל מה שהם רואים הוא התוצר הסופי, שהכותב והעורך ליטשו לדרגה גבוהה. כשהמורה שואלת "מה המחבר אומר כאן?" איש אינו מעלה את הסברה כי "הוא לא ממש ידע" או "המשפט הזה הוא חלק מסצנת מפתח שהופיעה רק בגרסאות הקודמות והוא שכח למחוק אותו בתהליך השכתוב".

וכך זה גם בשיעורי מדע. מלמדים שם כמעט אך ורק תיאוריות שהתבררו כנכונות – לא על הברנשים שהאמינו ב"קרני N", הכריזו שלבני אדם יש ארבעים ושמונה כרומוזומים או ראו תעלות מדומיינות על כוכב הלכת מארס. כשאנחנו כבר קוראים על תיאוריות מדעיות מהעבר שהופרכו – האבולוציה הלמרקיאנית, פרנולוגיה, רבייה באמצעות בריאה ספונטנית – האנשים שהאמינו בכל אלה מוצגים לרוב כטמבלים מגוחכים, על אף שרבים מהם היו מדענים מכובדים שהעלו תרומות מכובדות לתחומי המחקר שלהם.

"התלמידים לעולם אינם רואים את הטעויות או את המאבק", אומרת דווק. כך קורה שהם מקבלים בבית הספר את הרעיון לפיו כותבים טובים לעולם אינם כותבים דברים גרועים. הסיבה שאנחנו סובלים מחוסר ביטחון היא שאנחנו משווים את הנעשה מאחורי הקלעים אצלנו עם סרטוני ההיי-לייטס (המיטב) של כל האחרים.

בסביבות 2008 החלו פרשנים להבחין בדפוס התנהגות מוזר בקרב בני דור המילניום (הידועים גם כמילנילאלס וכדור ה-Y: אלה שנולדו במהלך שנות השמונים והתשעים של המאה העשרים). בסופו של דבר קרא להם הסופר רון אלסופ (Ron Alsop) בשם "ילדי הגביע" (Trophy Kids). כוונתו היתה לדרך שבה גידלו את הילדים האלה. הדור החדש הזה חונך להאמין שאין צורך במנצחים ומפסידים, וגם לא מצטיינים או נכשלים. כל אחד, לא משנה כמה הוא גרוע, מקבל גביע (פרס).

כשהילדים האלה גדלו והגיעו לשוק העבודה, מנהלים התחילו להתלונן כי העובדים החדשים מצפים שמקום העבודה ישחזר את האווירה החמימה והבטוחה שהורגלו לה בבית הספר. אותם בוגרים דורשים משימות קונקרטיות ומוגדרות וכן משוב תמידי, כאילו שהם עדיין מנסים להבין מה יהיה בבחינה. "קשה מאוד לתת להם משוב שלילי בלי למחוץ את האגו שלהם", אמר מעסיק אחד לברוס טולגן (Bruce Tulgan), מחבר הספר "לא כל אחד מקבל גביע" (Not Everyone Gets a Trophy). "הם מגיעים למשרד חושבים שהם יודעים יותר ממה שהם באמת יודעים".

בוגרי מערכת החינוך של היום הם בעלי תארים מתקדמים יותר מאשר דורות קודמים להם, ופעמים רבות גם עובדים קשה מאוד, אבל רק כאשר מעניקים להם הנחיות ברורות. ונראה שהם דורשים דברי שבח מתמידים על מאמציהם. זה לא מפתיע, כשחושבים על כך שלאורך כל ילדותם ונעוריהם מבוגרים ליוו אותם בצורה כל כך צמודה, סייעו להם בלימודים, מימנו להם חוגי העשרה, שיעורים פרטיים ומאמנים אישיים. בכך הם מנעו מהם את היכולת לתרגל עבודה עצמית, להתמודד בכוחות עצמם עם קשיים ולהתנסות בכישלון. כל זה נבע כמובן מכוונות טובות של ההורים, שרצו להבטיח כי ילדיהם יצליחו במערכת החינוך התחרותית מאי פעם וישיגו מקומות טובים באוניברסיטאות העילית ולאחר מכן גם בשוק העבודה - אבל בטווח הארוך היו לכך גם השלכות שליליות על מידת עצמאותם וחסינותם של הילדים.

הורים כאלה, למרות כוונותיהם הטובות, שוללים מילדיהם את מה שהם באמת זקוקים לו: היכולת ללמוד מטעויות ולהתאושש ממשבר; או במלים אחרות: היכולת להיכשל בחן. זהו כנראה השיעור החשוב ביותר שהילדים שלנו יכולים ללמוד בבית הספר. אך במקומו – למרבה הצער – אנחנו מלמדים רבים מהם את ההפך הגמור.