מס"ע - מבט היסטורי על הוראת הדיבור בציבור
פורטל תוכן בהוראה והכשרת מורים
20.01.19 סיכום   

מבט היסטורי על הוראת הדיבור בציבור

מהמדור: הוראת תחומי הדעת

Bailey, E. (2018). A historical view of the pedagogy of public speaking, Voice and Speech Review, 12, 1-12

לתקציר באנגלית

לקריאה נוספת

"דיבור מתוכנן" בתכניות הלימודים בעברית (כשפת אם) בבית הספר העל-יסודי בישראל: סקירת התכניות משנות החמישים של המאה ה-20 ועד ימינו

המדריך הרשמי של TED לדיבור בפני קהל

הקניית המיומנות לדיבור בציבור: מחקר אורך לבחינת יעילות השימוש בתכנית 'דקת הצגה'

  • בכל קהילה אנושית קיים דיבור בציבור. המאמר עוסק בהיסטוריה של הוראת הדיבור בציבור בעולם המערבי
  • לאורך ההיסטוריה השתנה מעמדו של הדיבור בציבור, בהתאמה לשינויים במגמות חברתיות ופוליטיות כלליות
  • אחת הסוגיות המרכזיות שנבחנת במאמר קשורה ליחסים הבעייתיים בין תוכן לבין צורה
  • המאה ה-19 היתה המאה החשובה ביותר בתחום כיוון שהיא הפכה את הדיבור בציבור לנחלת הכלל. קבוצות שקודם לכן היו מוגבלות, החלו לדבר בציבור, במיוחד נשים ואפריקנים אמריקנים
  • המאה ה-20 היתה עדה לשינוי גדול בדיבור בציבור בעקבות הטכנולוגיה שהוכנסה לבתים והפכה את הדיבור בציבור לרשמי פחות
  • התרבות העסקית האמריקנית רמה לשינוי משמעותי בערכים שנלוו לדיבור בציבור

 

מבוא

במאמר זה משורטטת בקצרה ההיסטוריה של הוראת הדיבור בציבור. הנושא רחב מאד ועל מנת לצמצמו במעט הוחלט לתאר רק את ההיסטוריה של הדיבור בציבור בעולם המערבי, תוך התמקדות בכמה תחנות רלוואנטיות להיום. המחברת פורשת את תולדות הנושא מהעולם העתיק, וון ורומא, עבור דרך ימי הביניים והרנסנס באנגליה, ארצות הברית במיוחד תקופת מלחמת האזרחים, ועד לימינו אנו, תוך שהיא משתהה במיוחד על סוגיות הרלוואנטיות לאימון, הוראה והנחיה, כגון האיזון המשתנה בין תכני הנאום לבין צורתו.

רטוריקה קלאסית

המונח דיבור בציבור (public speaking) נכנס לשימוש רק במאה ה-18 אולם רק במאה ה-20 הוא קיבל את משמעותו המקובלת היום כדיבור בסגנון של שיחה, ניהול דיון או ויכוח פומבי. לפני המאה ה-18 דיבור בציבור נלמד במסגרת לימודי הרטוריקה. העדות הראשונה על לימוד שיטתי של דיבור בציבור מגיעה מהמאה ה-5, אז אזרחים שרכושם נשלל בידי טירן, ביקשו לטעון בעד החזרת רכושם בבתי המשפט ונזקקו להדרכה. אריסטו (384-322 לפנה"ס) אמנם הניח את היסודות הכתובים לרטוריקה, אבל חשוב לזכור שהמיתוס המייסד שלה חוזר אל תקופה והקשר "דמוקרטיים" יותר מזו של אריסטו.

אמנם במקור הדיבור בציבור נערך רק בבתי המשפט, אך כתבי אריסטו מתייחסים גם לכללי היסוד של נאומים פוליטיים ונאומים טקסיים ולמעשה מכסים את כל צורות התקשורת, משיווק, דרך כתיבת מכתבים, פרוזה ועד לתחומים המסורתיים יותר של רטוריקה, כלומר נאומים בבתי משפט ובפוליטיקה.

כמה מאות שנים לאחר אריסטו, ארגן קיקרו את התחום לחמש קטגוריות או עניינים שיש לשים לב אליהם בשעת הדיבור: המצאה (מציאת טיעונים משכנעים), ארגון, סגנון, זיכרון ואופן ההעברה (Bailey, 2011). עם הזמן נהפכה הרטוריקה ללימוד שכנוע בכתיבה, אבל במקורה היא היתה שמורה לדיבור בעל פה, לתקשורת אוראלית.

כבר בעת העתיקה עלתה הסוגיה האתית הקשורה לרטוריקה. אפלטון, מורו של אריסטו, התנגד לרטוריקה בטענה שהיא משפיעה באופן לא הוגן על רגשות האנשים. אריסטו טוען, לפיכך, שהנואם צריך להיות אדם מוסרי וכך מנסה לפתור את המתח בין צורת הנאום לבין תוכנו. מתח זה לא נפתר והוא קיים עד היום.

ימי הביניים והרנסנס

במהלך ימי הביניים רבים מספרי הרטוריקה של העת העתיקה אבדו או נפגמו קשות (Vickers, 1998), ובכל זאת הרטוריקה נשארה נושא מרכזי ללימוד ונכללה בשלושת מקצועות הליבה, ה-trivium (רטוריקה, דקדוק ולוגיקה), שהיו השלב הראשון בלימוד שבע האמנויות החופשיות- תכנית הלימודים של משכילי ימי הביניים. העובדה שמדובר בתקופה לא דמוקרטית פגמה כמובן ביוקרת המקצוע והוא ירד מתהילתו הקדומה.

הרנסנס כתקופת גילוי כללית, השיבה גם את הרטוריקה לגדולתה ואפשר לומר שהרטוריקה היתה פתח ואף הניעה את לידת הטקסטים העשירים של הרנסנס. כותבת המאמר מתייחסת במיוחד לרנסנס באנגליה, שם נערכו רפורמות חינוכיות שהשיבו את הרטוריקה לחיי התלמידים. מטרת הרפורמות היתה להכשיר תלמידים רהוטים וקולחים שישלטו ברזי המקצוע ויוכלו לשכנע, בכתב ובעל-פה, תוך שימוש בכל המתודות והאמצעים הטכניים שהעמידה לרשותם ההיסטוריה. ידיעותינו אודות כותבים גדולים מהתקופה, גם אודות כותבים שהכינו נאומים בעל פה, או כתבו דיאלוגים מדוברים, רבות יותר מידיעותינו על הנואמים עצמם, בניגוד לידע שעומד לרשותנו אודות העולם העתיק (שמתרכז יותר בנואמים ופחות בכותבים).

רגע הרהיטות

במאות ה-17 וה-18 הרטוריקה הלכה והתפתחה – פילוסופית, אסתטית ופרקטית (DeCaro, 2011), אבל ברגע אחד במיוחד היא הגיעה לשיאה, במובן שמשפיע על ימינו אנו. במחצית המאה ה-18, במיוחד בארצות הברית, מתחילה מגמה של התמקדות באופני ההעברה, יותר מאשר ב"המצאה" (מציאת טיעונים) ובארגון הטקסט. לאור צמיחתו והתרחבותו של המעמד הבינוני, עלה צורך בכישורי דיבור בציבור עבור אנשי המקצוע הרבים. הם שוועו להדרכה וזכו לה או באמצעות הרצאות או דרך ספרים מודפסים. הרהוטים, Elocutionists, הפכו את הרטוריקה לאמנות הדיבור, או החזירו אותה למקורותיה. הדגש הוסב מהתוכן אל אופן ההעברה, המנחים היו לעתים קרובות שחקנים וכך הם גם אימנו את תלמידיהם. זה היה בשטח. בתיאוריה הדברים התנהלו אחרת. הרטוריקה כפי שנלמדה באקדמיות היתה שונה מאד מזו שנלמדה בחוץ, בשטח. זו מול זו הן עמדו באופן דומה לשתי התפיסות שהציגו אפלטון ואריסטו. האחת שמה דגש על התוכן (ועל הפרובלמטיקות המוסריות) והשניה מדגישה את הצורה.

אמריקה במאה ה-19

במעבר ממחצית המאה ה-18 למחצית המאה ה-19 הפכה הרטוריקה לנושא לימוד מרכזי בקולג'ים שהלכו והתרבו במהירות בארצות הברית (Corbett and Connors, 1999). אבל כפי שקרה בימי הביניים גם עתה, הוסב הדגש האקדמי, ללימוד דרכי שכנוע בכתב, יותר מאשר להוראת הפרקטיקה של הדיבור בעל פה. לעומת האקדמיה, שעברה לדיון בכתב, בתי הספר דווקא התחילו בהכשרת התלמידים הצעירים לרטוריקה אורלית.

ככל שהגישה לחינוך יסודי התרחבה, כך יותר ויותר אזרחים אמריקנים למדו לדבר בציבור. ברור מאליו שהגישה לחינוך היתה תלויה באופן משמעותי במגדר, גזע וגאוגרפיה, אך שיעור הולך וגדל של ילדים אמריקנים לבנים, החל לפקוד את ספסל הלימודים. הספרים מתוכם למדו, הכילו טקסטים ספרותיים קשים למדי והתלמידים, כמו המורים, היו למיומנים למדי, הן בקריאה והן בדיבור או בהקראה בעל פה (זו היתה אחת הטכניקות המרכזיות בהן השתמשו לצורך הוראת הדיבור בציבור).

יישום ממשי של הדיבור בציבור נמשך גם לאחר בית הספר היסודי, בהרצאות, דיבייטים (ויכוחים פומביים) ומופעים שהתקיימו בבתי הספר התיכוניים בערים בשונות. במסגרת הקהילה, בעזרת התיכונים או באופן עצמאי, ארגנו האזרחים ויכוחים ציבוריים אל מול קהל הולך וגדל של מאזינים. הנאומים הללו בוצעו על יסוד כללים שהנחו את אופני ההגייה ואת עוצמת הקול הראויה. אבל מעבר לסוגיות פרקטיות (הצורך לדבר מול קהל גדול ולכן לדבר נכון ובקול רם) הכללים הללו סמנו השתייכות מעמדית ואמצעי לסינון דוברים על רקע מוצאם (McWhorter, 2011).

כל המבקש לטפח קריירה פוליטית נדרש לא רק לדבר נכון ובקול רם אלא להכיר ולהישען בנאומיו על מקורות ספרותיים עשירים, כלומר, הדיבור נשען עדיין במידה רבה על המילה הכתובה, וגם זו היתה שיטה להדרת קבוצות מסוימות. אבל הדיבור המקושט לא ישרוד לאורך זמן.

דיבור בציבור לנשים ולאפריקנים אמריקנים

בעולם המערבי עד המאה ה-19 הדיבור בציבור הוגבל לגברים לבנים משכילים. השינוי החל להופיע בארצות הברית של המאה ה-19 בעיקר הודות לתנועות חברתיות עממיות שהעניקו הזדמנויות לשחקנים חדשים, במיוחד לנשים לבנות ולגברים שאינם לבנים: תנועת הטמפרמנס (temperance) שפעלה נגד אלכוהול, הסופרג'יסטיות וכמובן התנועה לביטול העבדות.

לפני מלחמת האזרחים נשים אמנם הורשו לדבר בציבור אך נושאיהן וקהליהן צומצמו. מותר היה להן לדבר בעיקר על נושאי צדקה ומשפחה. תנועת הטמפרנס, שביקשה לטפל בבעיות הנגרמות למשפחה התאימה לכן לדיבור ציבורי של נשים ולא הרחיבה מאד את אופני הנאום של הנשים, אם כי נתנה להן במות רבות יותר מקודם.

עבור האפריקנים אמריקנים לעומת זאת, תנועת ביטול העבדות סיפקה הזדמנות שלא נקרתה בדרכם קודם, לדבר בפומבי בקהל מעורב. לפני כן הם אמנם דיברו בפני קהל, אבל רק בכנסיות או בקבוצות סגורות לאפריקנים אמריקנים בלבד. במסגרות אלה למדו הנערים והנערות באופן בלתי אמצעי את כישורי הדיבור בציבור ואת טכניקות השכנוע, כשהם משננים נאומים בעל פה ומחלצים מהם את המבנה ואת הסגנון.

המאה ה-19 היתה המאה החשובה ביותר במובן התפשטות החינוך בכלל וצמיחת הזדמנויות דיבור בציבור לקהלים חדשים ולקבוצות שקודם לכן הודרו מהלימוד ומהעיסוק בכך. הסגנון והטון של הנאומים הציבוריים המקובלים במאה ה-19, כמו גם נושאי הדיון הציבורי ואופן התקהלותה של הקבוצה השתנו במהירות בראשית המאה ה-20.

אמריקה במאה ה-20

ההתקדמות הטכנולוגית של המאה ה-20 הביאה לשינויים הגדולים ביותר בדיבור בציבור. הטלפון הביתי והרדיו שנכנסו לבתים בשנות ה-20 הובילו לאימוץ סגנון דיבור רשמי פחות. הפוליטיקאים עקבו אחר סגנון הדיבור של הקריינים והקהל החל לשמוע אותם בשיחה, ולא רק במסגרת נאומים חוצבי להבות. סגנון זה לא נשאר כלוא בתחום התקשורת הטכנולוגית והפוליטיקה, אלא חדר גם למסחר ובמיוחד לחינוך. יותר מזה, הוא עזר או לפחות לווה את התמוססות הגבולות בין בידור, חינוך ופרסום.

דייל קרנגי (1888-1955), סוכן מכירות, החל ללמד את האמריקנים כיצד לנווט באוקיאנוס של המילה המדוברת. הוא הנחה קורסים של דיבור בציבור בימק"א ניו יורק, ובהמשך פרסם את ספרו המפורסם עד היום "כיצד תרכוש ידידים והשפעה" (Boorstein, 1973). הקורסים הלכו והתרחבו והפכו להצלחה אדירה בקנה מידה לאומי, ובמסגרתם הדיבור בציבור השתנה באורח דרמטי: במקום שהנאום ייבנה על יסוד עקרונות הרהיטות ואמנות הנאום, עתה הוא התכונן על פי מידת האדם הפשוט, הקהל, ובעיותיו; במקום דיבור קולח, עתה הוצבו במעלה הסולם ערכי ההצלחה האישית והשיפור העצמי; במקום דגש על הנואם, עתה הוצב במרכז הדיון- הקהל, והשאלה הנשאלת לא היתה עוד "עד כמה טוב ביצעת את הנאום?" אלא "עד כמה הצלחת לשכנע את קהלך?" (Keith and Lundberg, 2014).

האינטלקטואלים בזו לשיטות אלה, אך האמריקנים אימצו אותן במהרה, והיום גם מערכת החינוך האמריקאית מתבססת במידה רבה על עקרונותיו של קרנגי. שינויים אלה היו ביטוי לצמיחתה של תרבות העסקים האמריקנית, שחרגה מהתחום הכלכלי בלבד אל עבר תחומים אחרים, ביניהם הפוליטיקה.

אמנם ההרצאות ומועדוני הדיבייטים בבתי הספר התיכוניים דוגמת אלה שהיו נהוגים במאה ה-19 כבר לא קיימים, אבל הזדמנויות חוץ בית-ספריות לדיבור בציבור קמו ועדיין קיימות במסגרת תחרויות שונות, מחוץ ובין קולג'ים למשל. הדיבור בציבור הוא הפך לסממן לקידום אזרחים ולמעורבות חברתית (Taylor, 2017). כישורי דיבור בציבור הפכו לכלי המאפשר עליה בסולם החברתי להצלחה.

יש הטוענים כי הדיבור היום, פחות פורמלי ובדגש על העברת המסר לקהל, הוא קל יותר, בלי הצורך לשלוט בציטוטים מספרות גבוהה או בטכניקות קישוט מתחכמות. אל מול זה יהיו שיטענו שהעזרים הטכניים,  ממצגות דרך רמקולים, דורשים כישורים חדשים. הרצאות TED נראות כעת כגלגול המעודכן ביותר של כללי קרנגי.

לסיום מגמה עכשווית אחרונה: סיפורים אישיים הפכו לשימושיים יותר בקרב דוברים בציבור, ועולים על השיטה האובייקטיבית הקודמת. התוכן אינו ניתן לשינון אלא מתבסס על חוויותיו האישיות של הדובר. לכך מחונכים גם סטודנטים בהרוורד, למשל, במקביל לחשיפתם לסגנונות קלאסיים של דיבור. האובייקטיביות משרתת הפעם את הסובייקטיביות.

הרהורים על העתיד

אל מול העבר, למצב כפי שהוא כיום, יש חסרונות ויתרונות. אמנם יש יותר פלחי אוכלוסייה שנגישים לדיבור בציבור, אך היעדר הכללים או מיעוטם הביא לירידת הרמה של הדיבור בציבור. היעדרו של החינוך לדיבור בציבור מורגש היטב כמו גם ההתכוונות לנושאים חברתיים יותר, גדולים יותר. בוודאי, העיסוק הפרטי של הדובר לקח מאז ומעולם חלק בנאום שלו, גם אם הנאום עסק בעניין כללי ככל האפשר. אנשים מדברים מתוך החוויות הפרטיות שלהם על מנת לשכנע, אולם רגע המעבר מדיבור אתי לדיבור אפקטיבי, היה רגע דרמטי.

ייתכן שאנחנו חיים כעת רגע שמאפשר חזרה לדיבור הצבורי האתי, המנוסח בקפידה, מבוסס על עובדות. הקורסים ללימוד הטכניקות הפרקטיות מלאים עד אפס מקום למרות שהאוניברסיטה בזה להם. זה הרגע הנכון להכניס לשיעורים הללו מעט היסטוריה של הדיבור בציבור, שכן המהפכות הגדולות שנעשו באמצעותו, עשויות להוביל, לעודד ולתמוך בעוד נאומים חברתיים חזקים.

 

 

ביבליוגרפיה

Bailey, Erika. 2011. “Classical Rhetoric and Heightened Text: Creating an Introductory Class for Actors.”  Voice and Speech Review 7 (1): 55–65

Boorstin, Daniel J. 1973. The Americans: The Democratic Experience. New York: Random House

Corbett, Edward P. J., and Robert J. Connors. 1999. Classical Rhetoric for the Modern Student

New York: Oxford University Press

DeCaro, Peter A. 2011. “Origins of Public Speaking.” In Public Speaking: The Virtual Text, accessed 9 July 2018

Keith, William, and Christian Lundberg. 2014. “Creating a History for Public Speaking Instruction.” Rhetoric and Public Affairs 17 (1): 139–146

McWhorter, John. 2011. Doing Our Own Thing: The Degradation of Language and Music and Why We Should, Like, Care. New York: Random House

Taylor, Alexis. 2017. “Elks Hold National Convention in Baltimore.” Afro: The Black media Authority, August 9

Vickers, Brian. 1998. In Defence of Rhetoric. Oxford: Clarendon Press