מס"ע - ההיסטוריה של הוראת חשיבה בבית ספר
פורטל תוכן בהוראה והכשרת מורים
23.12.18 סיכום   

ההיסטוריה של הוראת חשיבה בבית ספר

מהמדור: דרכי הוראה

Grigg, R. & Lewis, H. (2018). "The history of thinking, childhood and schooling". In: Teaching creative and critical thinking in schools. London: SAGE Publication

 

בספרם "הוראת חשיבה ביקורתית ויצירתית בבתי ספר" מגדירים המחברים את מושג החשיבה, מסבירים מדוע חיוני ללמד מיומנויות חשיבה, מציעים רוטינות חשיבה נראות-לעין ומביאים מקרי-מבחן של הקניית כישורי חשיבה לתלמידים. בפרק השני בספר, שסיכומו מובא לפניכם, מבקשים המחברים לברר מה ניתן ללמוד מניסיונות העבר ללמד כיצד לחשוב, בדגש על חשיבה יצירתית (היכולת לייצר רעיונות) וחשיבה ביקורתית (היכולת להטיל ספק בהנחות, להעריך מידע ולאמוד את מידת הרלוונטיות שלו).

לפרק המלא

לקריאה נוספת

מה נחשב כיצירתיות בחינוך? חקירה של הצטלבויות שדות השיח הציבוריים, פוליטיים ואודות מדיניות בחינוך

ניווט מושכל בחברות פוסט־אמת

 

העידן הקדמון

עוד בתקופה הפרה-היסטורית, בני אדם ייצרו כלים וציירו על מערות. כלומר, עוד משחר נעוריו הפעילה את האדם מוטיבציה כפולת-פנים: לייצר משהו חדש; ולהתעלות אל מעבר לכאן ועכשיו, מעבר למציאות הארצית ולהתחבר אל דבר-מה גדול יותר: אידיאל או אמת נסתרת. האמנים הקדמונים שציירו איילים על מערות ודאי לא הונעו מתאוות בצע, אלא הבינו את הערך הפנימי שביצירתיות, ביכולת לבטא רגש, להעניק השראה לאחרים ולחתור לקשר עם העל-טבעי.

 

יוון העתיקה: החשיבה בבתי הספר הראשונים

היוונים הקימו את המערכת החינוכית הראשונה לפני למעלה מ-2,500 שנה. רבים מהתלמידים היו יוונים צעירים ששאפו לקריירה פוליטית ולמדו כיצד לשאת נאום ולנצח בוויכוח. לימודי הרטוריקה המצליחים ביותר כללו:

לוגוס: ("מילה", ביוונית) – עובדות ומספרים הפונים אל ההיגיון ומאפשרים לדובר להפגין ידע ובקיאות בנושא המדובר.

פאתוס: ("ניסיון" או "סבל", ביוונית) – דמיון ורגשות, ההשפעה הרגשית.

אתוס: ("אופי", ביוונית) – אנקדוטות אישיות במטרה לשכנע את הקהל באמינותו ובסמכותו של הדובר.

קאירוס: ("העיתוי הנכון" או "הזדמנות", ביוונית) הקפדה על הטון, המבנה והתזמון הראויים.

גם נואמים מובילים כיום נשענים על אותם עקרונות: יצירת קשר עם הקהל באמצעות סיפורים אישיים, התמקדות ברעיון גדול אחד והצגת השאלה: מי מפיק תועלת מהדברים?

סוקרטס סבר כי אחד הדברים הראויים ביותר ללימוד הוא השאלה כיצד לחיות ובשיח הדיאלוגי שלו פתח את העיסוק בפילוסופיה גם בפני האדם הפשוט. אפלטון הציע כי חינוך ילדים יהיה מבוסס על משחק משום שכך הם יזכרו את הדברים טוב יותר, ואילו אריסטו עמד על חשיבות התצפיות וההתבוננות בטבע. כל היוונים העתיקים הושפעו מהקריאה המיוחסת לאורקל בדלפי: "דע את עצמך".

 

החשיבה הסכולסטית בימי הביניים

לאורך כל ימי הביניים ואחריהם, תוכנית הלימודים של בתי הספר היסודיים עוצבה על-פי מודל שבע האמנויות החופשיות (liberal arts): דקדוק, רטוריקה ודילאקטיקה (השלישייה, trivium); בנוסף לאריתמטיקה, גאומטריה, מוסיקה ואסטרונומיה (הרביעייה, quadrium). השלישייה סיפקה בסיס לכללי השפה החיוניים ללימודו של כל נושא. ג'ון מסאליסברי (1180-1120) טען כי זה היה הבסיס ללימודים עצמאים מפני שמרגע שהתלמיד קנה שליטה על כללים אלה, הוא לא הזדקק עוד לעזרתו של מורה כדי להבין את משמעותם של ספרים או כדי למצוא פתרונות לבעיות. הדקדוק היה דרך לרכוש ידע; הרטוריקה – אמצעי להעבירו; והדיאלקטיקה – אופן חקירה ושאילת שאלות. כלומר, שלישיית מקצועות הלימוד הזאת אינה שריד מיושן מימי הביניים, אלא כלי חיוני שיכול לשמש את התלמידים בימינו.

עם זאת, את הלימודים בימי הביניים אפיינה נטייה מוגברת לשינון ולתרגום של טקסטים, בעיקר דתיים. אז התחילו גם צורות מוקדמות של ההרצאה ושל העימות הפומבי, ששילבו צורת חשיבה פגאנית ועקרונות נוצריים. הכנסייה בימי-הביניים, שהיתה בלתי נפרדת מהחברה בכללותה, השתמשה בחשיבה ביקורתית למטרה של זיהוי והפרכה (או שריפה) של כופרים. תלמידים עסקו בוויכוחים תיאולוגיים, שבהם התבונה והתצפיות בטבע שימשו לספק טיעונים לקיומו של האל. וויליאם מאוקהם הציג את העיקרון לפיו בין היפותזות מתחרות, יש לבחור בזו עם מספר ההנחות הקטן ביותר. "התער של אוקהם" הוא עיקרון מרכזי גם בחשיבה הרציונלית של ימינו, שמנחה להיפטר מכל חומר מיותר ומעודד את העדפתו של ההסבר הפשוט ביותר.

מטרתו של החינוך לפשוטי העם בימי הביניים היתה להשריש בהם חריצות ולהזכיר להם את מקומם בחברה ההיררכית דאז. אלה לא היו זמנים טובים להוראה של חשיבה ביקורתית או יצירתית.

 

החשיבה ברנסנס

במאה החמש-עשרה, קבוצת אינטלקטואלים הידועה בשם "ההומניסטים" החלה להטיל ספק בגישה הסכולסטית הימי-ביניימית ללמידה. ג'ון קולט (1515-1467), למשל, טען כי ויכוחים לשם ניצחון הם חסרי ערך, וטען כי תחת ניצחון, יש לחפש את האמת. המלומד ההולנדי ארסמוס ביקר את הלימוד באמצעות שינון וגרס כי רכישה של ידע יכולה להתבצע רק באמצעות חשיבה תכליתית ואינטליגנטית. הוא ודאי היה מרוצה מהמוטו של המוסד האירופי הקרוי כיום על שמו: "מעשירים את החיים, פותחים את התודעה".

מלומדים רנסנסיים פעלו תחת ההנחה כי דת, אמנות, טבע האדם, המשפט ותחומים אחרים של החיים פתוחים לביקורת.

המצאת הדפוס במאה ה-15 היתה אחת מאבני הדרך המשמעותיות ביותר בהיסטוריה של האוריינות, המחשבה והחינוך. המצאה זו העניקה דחיפה אדירה לחשיבה היצירתית באמנות, במדע ובספרות. עם זאת, גם בספרות תפסה ההצגה ה"נכונה" והמדויקת מבחינה עובדתית של נושאים היסטוריים מקום חשוב יותר מהפעלה של הדמיון.

 

החשיבה בנאורות

אוסף הרעיונות, הערכים והאמונות הידוע בשם "הנאורות" (בערך 1800-1650) שם את הדגש על היכולת האנושיות התבונית לקדם את הידע ואת התנאים החברתיים. לפני הנאורות, סברו הוגים נוצרים כי מטרת החינוך היא להנחיל לתלמידים אמיתות דתיות החיוניות לגאולתם. תמציתה של הנאורות היתה בקביעה כי המפתח לחיים הטובים נעוץ בתבונה, בניסיון ובחקירה, ולא באמונה הטפלה או בקבלה של חכמה מסורתית.

השימוש בתבונה, במדע ובגישה הומניסטית נשאר רלוונטי גם בעידן של ציניות, ספק ופחד (כמו העידן הנוכחי). מטרת החינוך בתקופת הנאורות, כמו גם ברנסנס, היתה לשחרר – לא להגביל. מטרתו של הספק לא היתה לשתק ולבלבל, אלא לייצר ידע: הפילוסוף הצרפתי רנה דקארט (1650-1596) ראה בהטלת הספק מתודה של חשיבה פורייה ודיבר בשבחה של הסקרנות כדבר מה שיש לכל בני האדם, שלא ניתן למנעו ואשר דווקא גדל עם הידע.

ההוגה הצרפתי ז'אן ז'אק רוסו (1778-1712) האמין כי ילדים לא נולדו בחטא, כפי שטענה הכנסייה, אלא שהם חפים מפשע וטובים מטבעם. על ילדים, לכן, יש להגן מפני השפעתם המשחיתה של מבוגרים. ספרו המפורסם ביותר, אמיל (1772) תיאר את התפתחותו של תלמיד דמיוני תחת השגחתו של מורה פרטי הרואה בהשגת אושר את מטרת החינוך. על ילדים ללמוד בדרך של ניסוי וטעייה, משחק וחקירה. עליהם ליהנות מ"עידן הטבע" (גילאים אפס עד 12) ולהתרוצץ חופשיים ממגבלות ומעצורים (ובכלל זה קריאת ספרים), תוך שהם רוכשים ידע מניסיונם האישי.

כתביו של רוסו השפיעו על דורות רבים של הוגי חינוך פרוגרסיבים. לאורך השנים, מדיניות החינוך הממלכתית, במיוחד בשנים הראשונות, עוצבה בהשראת גישתם הממוקדת-בילד. עם זאת, לפני המאה התשע-עשרה רוב הילדים לא ביקרו מעולם בבית ספר ואלה שביקרו – לא קיבלו עידוד להביע את דעותיהם, לחשוב באופן עצמאי או להתנהל על פי תחומי העניין שלהם. מרבית הלמידה עדיין התבצעה באמצעות שינונם של כתבי קודש ורכישה של כישורי קריאה, כתיבה וחשבון בסיסיים.

 

המאה ה-19: המודל התעשייתי של החינוך

המהפכה התעשייתית בבריטניה הגדילה את העניין הפוליטי בהענקת חינוך להמונים ובהקניית מיומנויות בסיסיות כדי להבטיח כי המעצמה הבריטית תוכל לשמור על עוצמתה הכלכלית. בשנות השלושים של המאה ה-19 התבססה בבריטניה מערכת דואלית, כנסייתית ומדינתית, של בתי ספר יסודיים. במידה רבה, מוסדות אלה פעלו לפי מודל של מפעל שמטרתו לייצר כוח עבודה צייתן, אורייני וירא-אלוהים. בעיני רוב בעלי הכוח בחברה, מטרת החינוך לא היתה להרחיב את תודעות בני המעמדות הנמוכים – ואלה לא זכו לרכוש כלים של חשיבה ביקורתית או יצירתית או לפקפק במקורות סמכות. כך לדוגמה, אחד מהמפקחים שפעלו באותה תקופה התלונן כי מעולם לא שמע תלמיד מציג למורה שאלה על נושא השיעור. שיטת בתי הספר הזו נועדה לשמר את הסדר החברתי, והתלמידים למדו בה כיצד לכבד את המבוגרים.

עם זאת, היו יוצאי דופן. ריצ'רד דאווס (Dawes) פתח בית ספר מצוין ב-1842 בדורסט, שלימד ילדים כיצד להתבונן ולחשוב בצורה הגיונית. התלמידים בבית ספרו חישבו את מהירות הרוח באמצעות מעקב אחר צללי העננים, חישבו את לחץ המים על הדגים בנהרות והשוו בין שיניים של בעלי חיים שונים.

 

אחרי מלחמת העולם השנייה

לאחר מלחמת העולם השנייה נסוגה הגישה המסורתית, שהתרכזה בהוראת מיומנויות בסיסיות במסגרת דתית-בעיקרה; את מקומה תפסה במידה רבה הגישה ההתפתחותית (הממוקדת-בילד). כתוצאה מכך נמתחה ביקורת על משימות של פתרון בעיות שהיו מכניות באופיין, כגון חישוב כמה זמן לוקח לחפור תעלה במשך זמן נתון. תחת זאת הועדפו בעיות הלקוחות מהסביבה הבית ספרית ומהסביבה הקרובה לתלמידים, כגון כמה מים יתבזבזו לאורך פרק זמן מסוים אם ישכחו לסגור את הברז במלתחה. בהוראת השפה, ראו בדגש מוגזם על פיסוק ועל דקדוק כדבר החוסם את היצירתיות. עם זאת, גם הגישה הביקורתית עצמה זכתה לביקורת, ונטען כי חלק מהמורים מיישמים את המתודות החופשיות בחופשיות רבה מדי, ומזניחים את ההקניה של מיומנויות בסיסיות לתלמידיהם.

ראובן פוירשטיין, חוקר החינוך הישראלי (2014-1921), עמד על חשיבות התרבות והסביבה בעיצוב אופן חשיבתם של ילדים, בהמשיכו מסורת של חוקרי חינוך קונסטרוקטיביסטים כגון לב ויגוצקי (1934-1896). פוירשטיין הראה כי האינטליגנציה אינה גורם קבוע או מוגבל באמצעות תורשה. כמה ילדים טעוני טיפוח שמבוגרים טעו לחשוב כי לא ניתן ללמדם דבר השיגו אצלו התקדמות מרשימה. רעיונותיו של פוירשטיין הוצגו עשורים לפני שחוקרי מוח הראו עד כמה המוח הוא איבר גמיש וניתן לשינוי. פוירשטיין פיתח תוכניות לימוד שנועדו לטפח כישורי חשיבה מסדר גבוה בקרב כל התלמידים, ובכללם לקויי למידה וכאלה שנחשבו למקרים אבודים.

 

הרבע האחרון של המאה העשרים

ברבע האחרון של המאה העשרים הלכו והשתלטו על החינוך באנגליה מגמות נאו-ליברליסטיות: הפרטה; בחירת הורים; דרישה לאחריותיות ודיווח של מורים; ודגש על ביצועיות. תוכנית לימודים ממלכתית, ממוקדת בנושא, נעשתה עניין מקובל ותפקידם של המורים נתפס יותר ויותר כמעבירי חומר ופחות כחדשנים.

בשנות השמונים והתשעים התגבר באנגליה העניין במיומנויות חשיבה ובקידום יצירתיות, ורבים נוכחו לדעת כי קשה לטפח יצירתיות ולמוד בהנאה במסגרת תחרותית ועתירת-מבחנים, שפועלת בהתאם להגיון השוק. מבקרים רבים ראו בבתי ספר בתי חרושת לציונים, והצביעו על כך שהמורים מכינים את התלמידים להצלחה במבחנים, להבדיל מרכישת חכמה וידע אמתי.

 

המאה העשרים-ואחת

במאה העשרים-ואחת הגיעה מטוטלת הביקורת אל הקצה המנוגד, ונטען כי ידע קודם לחשיבה וכי חשוב מכל שילדים ירכשו גרעין מוצק של ידע שרק על בסיסו יוכלו לפתח כישורים אחרים כביקורת, חשיבה ויצירתיות. עם זאת, גם במאה העשרים-ואחת נמתחה ביקורת על התפיסה ההגמונית של ילדות כהכנה לבגרות: תפיסה המחניקה יצירתיות, הנאה ודמיון; נטען כי מערכת החינוך מייצרת משובטים, לא ילדים אינדיבידואלים עם רעיונות ייחודיים ויכולת לחשוב מחוץ לקופסה. כתוצאה מכך, פותחו גישות של למידה פעילה; משחק וחקר; וכן יצירתיות וחשיבה ביקורתית – כשלושת המרכיבים העיקריים של למידה יעילה. השאיפה היתה לפתח תלמידים בעלי יוזמה ויצירתיות שיתרמו לחברה. באנגליה רווחה התפיסה כי יצירתיות ניתן ללמד רק בהקשר של נושא או חומר לימוד מסוים, ואילו באירלנד, וולס וסקוטלנד ניתן מקום רב יותר להוראת יצירתיות כשלעצמה.

 

סיכום

שאלת השאלות – מהי מטרת החינוך – נידונה מדור לדור. האם על בתי הספר להתמקד בפיתוח הפוטנציאל של כל ילד או שמא עליהם לתת מענה לצורכי החברה והכלכלה?

מדי כמה עשורים פורץ משבר אמון בשיטה הקיימת, והתשובה לשאלה משתנה: לעתים נטען כי בתי ספר קיימים כדי להעביר לתלמידים עובדות ורעיונות, המיטב של מורשתנו התרבותית; לעתים נטען כי עליהם לכוון לטיפוח חשיבה עצמאית, הצגת שאלות, חקירה ומודעות עצמית.

גם אם ההיגיון הבריא מורה לנו כי על בית הספר לבצע את שתי המשימות גם יחד, הדבר קשה מאוד להשגה במציאות שבה בתי הספר מוכפפים לגישות של אחריותיות, דיווחיות ולחצים פוליטיים – סביבה שבה מעריכים רק את מה שניתן למדידה.