מס"ע - גלובס: פרויקט 25 שנה למכללות בישראל
פורטל תוכן בהוראה והכשרת מורים
22.10.18 סיכום   

גלובס: פרויקט 25 שנה למכללות בישראל

מהמדור: דרכי הוראה

זרחוביץ', ע' (2018). "פרויקט 25 שנה למכללות", גלובס

 

עיקרי הדברים

  • האקדמיה בעולם כולו עומדת בפני פשיטת רגל
  • צפוי שינוי דרמטי בשיטות ההוראה, שבמרכזו ריבוי של קורסים מקוונים שנלמדים מהבית
  • הקורסים המקוונים ישנו את צורתם, ולא יהיו עוד קורסים פרונטליים רגילים מצולמים
  • חומר הלימוד ייארז ויונגש כך שיתאים לטווח הקשב המתקצר של הסטודנט המודרני
  • לכן, הקורסים לא יועברו תמיד ע"י החוקרים שהכינו אותם, אלא על ידי אנשי מקצוע אחרים
  • הסטודנטים יבחרו בעתיד מתוך תפריט מגוון של קורסים ממוסדות שונים בארץ ובעולם
  • כל תלמיד עתיד לבחור את המרצה, הנושא והמדיום שמתאימים ורלוונטיים לו ולצרכיו
  • המהפכה הדיגיטלית מציבה בפני האקדמיה אתגר שמאיים להופכה לבלתי-רלוונטית
  • על האוניברסיטאות להתייעץ עם מומחי שיווק, הוראה והדרכה כדי להתמודד עם המשבר

 

לסדרת המאמרים ב"גלובס"

לקריאה נוספת

מקורסי ה- MOOC אל האוניברסיטה: מה המחקר העכשווי מלמד על מעבר מוצלח של בוגרי קורסים מקוונים ללימודים אקדמיים מלאים

פאנל תלמידים שלומדים קורסים וירטואליים במקצועות המדעים: כנס שילוב טכנולוגיות למידה במכון ויצמן

באוקטובר 2018, לקראת פתיחת שנת הלימודים האקדמית, יצא "גלובס" בפרויקט מרשים של שבע כתבות ארוכות תחת הכותרת "פרויקט 25 שנה למכללות". כתבות אלה סקרו את מצבה של ההשכלה הגבוהה בישראל, בעיקר מאז הקמתן של המכללות הראשונות בשנת 1993, ונגעו בשאלות כעתידה של האקדמיה, מידת התאמתה לצרכי הסטודנטים בעולם משתנה, ליקויים במערכת האקדמית והדרכים לתיקונם. לפניכם אוסף ציטוטים ואמירות של המרואיינים המרכזיים: שר החינוך לשעבר פרופ' אמנון רובינשטיין, כלכלנים, סוציולוגים ומנהלים בכירים במערכת ההשכלה הגבוהה.

 

"האקדמיה סיימה את תפקידה במבנה הנוכחי שלה"

פרופ' עוז אלמוג וד"ר תמר אלמוג מאוניברסיטת חיפה, שיפרסמו ב-2019 ספר ביקורתי על האקדמיה הישראלית, פרי מחקר של שנים, טוענים שהאוניברסיטאות בישראל מנוהלות ללא תוכנית אסטרטגית ארוכת-טווח, מזהירים כי האקדמיה בעולם כולו עומדת בפני פשיטת רגל וחוזים שינוי דרמטי בשיטות ההוראה: ריבוי של קורסים מקוונים ושל סטודנטים שאינם לומדים רק במוסד אחד, אלא בוחרים להם מתוך תפריט של קורסים ממוסדות שונים בארץ ובעולם, על פי צרכיהם וטעמיהם האישיים והייחודיים.

לדברי תמר ועוז אלמוג, "רוב המערכות החברתיות כבר לא מותאמות לדור הזה, כולל האקדמיה. האקדמיה סיימה את תפקידה ההיסטורי במבנה הנוכחי שלה. כמחצית מבעלי התואר הראשון בארה"ב עובדים במשרות שאינן דורשות כלל תואר אקדמי. בקרב המלצרים, 40% הם בעלי תארים אקדמיים. מייסד פייפל בארה"ב כבר כינה את ההשכלה הגבוהה ‘בועה’, כמו בועת הנדל"ן. הוא טוען שאנחנו מוליכים שולל דור שלם, והוא לגמרי צודק. האקדמיה לא עשתה את ההתאמות הנדרשות למציאות שהשתנתה. לימוד קשור לדפוסי קשב וריכוז והדפוסים השתנו, בעיקר של הצעירים. לאנשים גם אכפת יותר מה נעשה בזמן המצומצם שלהם. אין להם סבלנות לחוסר יעילות ולבולשיט, ולצערנו יש המון בולשיט בהוראה האקדמית. היא מתבססת על מדיום ההרצאה ועל קריאה של חומרים ארוכים, שרובם גם כתובים ממש רע. זה לא אומר שאדם לא צריך לדעת להיות קשוב וסבלני או להתאמץ לקרוא טקסים מורכבים. בוודאי שזה חשוב. אבל לא בהיקף, במינון ובצורה שבה זה נעשה במוסדות להשכלה גבוהה".

תמר ועוז אלמוג סבורים כי האקדמיה בישראל שרויה במשבר כספי, מחקרי והוראתי. לדבריהם, "פעם תואר אקדמי פתח דלתות למסלולי קריירה, בדרך כלל למקצועות צווארון לבן עם יוקרה חברתית ופרנסה מכובדת. היום הסקרים כבר מלמדים על החלפת מקום עבודה כל 3-1 שנים בקרב צעירים. גם החלפת מקצוע הפכה ליותר שכיחה. האקדמיה עיוורת לשינויים הללו, או יותר נכון מדחיקה אותם כי היא יודעת שזה מתחיל לייתר את התפקיד ההיסטורי שלה".

"בינתיים לכאורה אין [לצעירים] אלטרנטיבות, אבל הן ממש בדרך. זו תקופה רעה מאוד להשקיע בתואר אקדמי. הצעירים כבר מתחילים להדיר רגליהם מהמוסדות. בינתיים זה רק היותר מוכשרים והאמיצים, בעולם ההייטק למשל. זה יילך ויתפשט. אנשים רוצים גמישות, ללמוד בזמן, במקום ובכלים שנוחים להם".

 

התכנים שהמוסדות מלמדים פחות רלוונטיים לשוק העבודה

"האקדמיה נמצאת במשבר כלכלי והיא שמה את המחקר, או ליתר דיוק את הפרסום, בראש סדר העדיפויות", טוענים בני הזוג אלמוג. "המרצים מקודמים קודם כל על בסיס הפרסומים שלהם, ולכן אין להם תמריץ לשכלל את הקורסים. ברגע שאתה מעניק מונופול למישהו, וזה כולל גם מונופול השכלתי, הרסת את האיכות. שר החינוך בנט צודק שאוניברסיטאות זה קרטל - וכשיש קרטל קשה לייצר תחרות בריאה".

פרופ' אלמוג מתלונן על ירידה ברמה האקדמית כתוצאה מהתפיסה של האקדמיה כמוסד כלכלי שצריך להשיא רווח, שמביאה לכניעה מוגזמת לגחמות הסטודנטים: "הייתי פרופסור אורח באוניברסיטה יוקרתית בארה"ב, ובאחד משיעורי ה-MA הערתי לאחד הסטודנטים שנתן רפרט בכיתה שההגשה לא היתה מספיק טובה, ואף הסברתי את הטעויות. הדגשתי גם שכל מטרת המפגש זה לדון בטעויות כדי לשפר את ההגשה הסופית בקורס. למחרת הוא וחבריו לכיתה התבכיינו לראש החוג על הביקורת הקשה מדי של המרצה. הוא צילצל אלי ואמר: 'עוז, השתגעת? הם משלמים 50 אלף דולר בשנה'.

"אז אם כבר הופכים את הסטודנטים ללקוחות, בואו נלך עד הסוף. כל אחד יבחר את המורה שמתאים לו, ואת המדיום שמתאים. לא נשקר זה לזה, לא נהיה צבועים, ונשים הכל על השולחן לטובת כל הצדדים. כרגע נוצר דיסוננס הרסני. הלקוחות רוצים תארים בהנחה והמרצים מרגישים שהם נאלצים לעקם את האתיקה שלהם כדי לרצות את הלקוחות".

עם כל הכבוד לתאוות הידע, הדבר העיקרי שמעניין את הלקוחות-הסטודנטים הוא שהאקדמיה תכשיר אותם לשוק העבודה העתידי ותעניק להם כלים להתפרנס. האקדמיה, מצדה, לא תמיד נענית לאתגר הזה: "בגוגל ובהילטון כבר הצהירו שהם לא מחייבים תואר כתנאי קבלה, הם רוצים ניסיון וכישורים", אומרים בני הזוג אלמוג.

 

האקדמיה אינה מתמודדת היטב עם מהפכת הקורסים המקוונים

לפי בני הזוג אלמוג, "[ישנן אוניברסיטאות בישראל שבהן] אותו קורס בדיוק ניתן על ידי מרצים שונים בחוגים שונים. אין שום איגום משאבים. האקדמיה [בישראל] אפילו לא מתייעצת עם מומחי שוק כאשר היא מכינה את המוצרים שלה, בוודאי לא עם מומחי הוראה והדרכה. תאר לך שהם מכריזים תחת כל עץ רענן על תוכנית אסטרטגית חדשה ולא עשו את המינימום הנדרש: לבדוק מה קורה בעולם. "הנשיא שלנו [באוניברסיטת חיפה] אמר באחרונה שכבר היו משברים בעבר באקדמיה והנה אנחנו עדיין פה, חיים ובועטים. רק דבר אחד הוא שכח: בעבר לא היתה מהפכה דיגיטלית. בהנהלה מבינים שאין ברירה אבל מאטים מאוד את השינוי. הם יודעים שברגע שכל הקורסים יהיו ברשת, לא יהיה שום טעם בקיום מוסדות לימוד נפרדים. ובאמת, מדוע צריך להיות בוגר של מוסד אחד, אם אפשר לבחור את הפלייליסט הלימודי שלך מכל העולם? אנחנו עומדים לעבור מתעודות שנותנות קרדיט על בסיס אצל מי למדת ואיך, לתעודות שנותנות קרדיט על מה שלמדת, ולא חשוב איך והיכן. האקדמיה נכנסת לעולם המקוון רק לכאורה. הייתי חבר בוועדה אקדמית של המל"ג שמקצה כסף לפיתוח קורסים מקוונים. רוב ההצעות שקיבלנו היו ברמה נמוכה עד כדי גיחוך. רובן נבנו על ‘ראשים מדברים’ עם מצגות נלוות, ממש כמו בשיעור. מטבע הדברים רוב הדוברים היו משעממים מאוד. אנשי האקדמיה מקובעים, לא עלה בדעתם שקורס לא צריך להיות בהכרח מועבר על ידי המדען שהכין אותו.

"לרוב המוסדות להשכלה גבוהה אין את התקציב הנדרש, המיומנות והניסיון להפיק קורסים מקוונים טובים. מהר מאוד יעשו את זה טוב מהם. לא כל הקורסים יעברו למדיום המקוון, אבל נתח עצום מהם, ואז תוכל לרבוץ על החוף בתאילנד וללמוד".

 

מי במרכז – הסטודנטים או הפרופסורים?

פרופ' אוריאל רייכמן, שהקים את המרכז הבינתחומי בהרצליה, ראשונת המכללות וכנראה היוקרתית שבהן, אמר לכתב "גלובס" עמרי זרחוביץ' כי "האוניברסיטאות לא הוקמו בשביל הפרופסורים, אלא עבור הסטודנטים ואנחנו רואים בכך שליחות אדירה". ואולם לדעת זרחוביץ', "הסטודנט במרכז [עיקרון מרכזי במרכז הבינתחומי שמנהל רייכמן] – יכול להיחשב כרצון לשרת את הלקוח שמשלם ממיטב כספו, או ברוב המקרים, ממיטב כספם של הוריו; הדגש על הסטודנט והגשמת מטרותיו מעלה על נס שיח תועלתני ואינדיבידואליסטי, שלפני הקמת המכללות היה קיים בשוליים".

על כך השיב רייכמן: "הקולקטיביזם היה נכון בשעתו כי היה צריך לעמוד בתנאים בלתי אפשריים. כל התפיסה הציונית היתה קיימת על מסגרות שונות של קולקטיב - קיבוץ שעלה על הקרקע, נתמך על ידי התנועה הקיבוצית, מעליה ההסתדרות, המדינה, והתנועה הציונית. היה צורך בכך שהאינדיבידואל יהיה שותף חלוצי במשימה קיומית, אבל זה נגמר במידה רבה מאוד. היום אתה לא יכול לדרוש מאדם שלא לנסות להגשים את שאיפותיו”.

על הטענה כי רק בני עשירים יכולים ללמוד במרכז הבינתחומי, שגובה שכר לימוד גבוה של 40 אלף שקל בשנה, פי ארבעה מאשר באוניברסיטאות, ובכך תורם להעמקת הפערים בחברה, השיב רייכמן כי אחד מכל שישה סטודנטים במרכז נהנה ממלגה. בדבריו תומך גם פרופ' אמנון רובינשטיין, מרצה במרכז ולשעבר שר החינוך שבתקופתו הוקמו המכללות: "יש קונצנזוס שפרויקט המכללות הצליח, הצער הגדול הוא שזה התאחר כי במשך 30 שנה היה פה קרטל של האוניברסיטאות שגרם נזק אדיר לחברה הישראלית. קבוצה של פרופסורים קבעה את גורל החברה הישראלית, והכלכלה כולה. יש דו"ח של בנק ישראל שמראה כי הגידול במספר הסטודנטים אחראי לעלייה בהשתתפות בשוק העבודה וכתוצאה מכך לגידול בתוצר".

לגבי שאלת סיכוייהם העודפים של בני עשירים ללמוד במכללה יקרה כמו המרכז הבינתחומי, אמר רובינשטיין: "החתך לפי איי.קיו הוא יותר שרירותי ולא צודק מאשר גביית שכר לימוד כי שכר לימוד זה קשה, אבל אפשר להתגבר על זה. הכסף הוא גורם משמעותי, אבל הוא פחות אכזרי ופחות שרירותי מקביעת סף גבוה. את נושא שכר הלימוד אפשר לפתור גם על ידי מענק מדינה לסטודנט עצמו ולא למוסדות שהוא יבחר איפה ללמוד מהם, כמו שקורה עם הפיקדון. כשהצעתי את זה, רצו לגרש אותי ממשרד החינוך, רבין היה תומך בי, אבל כולם התנגדו לזה".

 

המכללות צומחות, מספר מקבלי התארים עולה, אך הפערים בחברה הישראלית לא הצטמצמו

לפי פרויקט "גלובס", רפורמת המכללות הובילה אמנם לעלייה במספר בעלי התארים, אך הביאה גם לירידת הערך של התואר - כך עולה משורה של מחקרים. לכן, הסיכוי של צעירים למוביליות חברתית, נמוך גם בעידן המכללות. התרומה החשובה ביותר של רפורמת המכללות היא יותר ויותר צעירים שהם דור ראשון להשכלה גבוהה מגיעים לאקדמיה. עם זאת, ייתכן מצב שבו הנגישות להשכלה גבוהה עלתה, אך מצבם של הבוגרים לא השתפר. לדברי החוקר יוסי שביט מאוניברסיטת תל אביב, מצב של "אינפלציית תעודות" או "השכלת יתר" גורם לשחיקת הערך הכלכלי של ההשכלה. כלומר, ככל שיש יותר תארים בשוק, והם פחות נדירים וסלקטיביים, כך התעודה שווה פחות.

"במחקר אחר של שביט מהשנה האחרונה", נכתב ב"גלובס", "הוא מראה כי שוויון ההזדמנויות לקבלת תואר לא השתפר ב-25 השנה האחרונות בעקבות רפורמת המכללות, כלומר הפערים בין הקבוצות השונות בהסתברות שלהן להגיע לאקדמיה לא הצטמצמו. איך זה קרה? אמנם הנגישות להשכלה גבוהה כביכול גדלה, אך גם נרשם גידול משמעותי באי-השוויון הכלכלי, ונפגעה היכולת של בני השכבות החלשות יחסית להתחרות בשכבות החזקות.

"לפי מחקר של האוצר, קיימת השפעה של שכר ההורים גם על הסיכוי לסיים את התואר, אך נראה שלמוכנות האקדמית יש את ההשפעה הגדולה ביותר. הקשר בין מעמד סוציו-אקונומי לציון הכמותי אינו מפתיע - עד שמשרד החינוך החל בשנים האחרונות לעודד לימודי 5 יחידות במתמטיקה, היו יישובים שלמים כמו שלומי ולוד שלא הייתה בהם ולו כיתה אחת ברמה הגבוהה.

"כל אלו מובילים לכך שהמיומנויות של תלמידים מיישובים חלשים הן נמוכות יותר ולכן גם המוכנות האקדמית שלהן נמוכה יותר. לכך ניתן להוסיף גם את העובדה כי קיים קשר ישיר בין השכלת ההורים להשכלת הילדים".

 

הדרישה לציוני פסיכומטרי ובגרות משעתקת פערים בחברה

"האם ההסתמכות על ציוני פסיכומטרי ובגרות אין בה כדי לשעתק פערים מבניים בחברה?", שואלת רטורית רקטור המסלול האקדמי במכללה למינהל, פרופ' ארנה בן-נפתלי. "אנחנו יודעים שבישראל וארה"ב הפער בין סטודנט ערבי ליהודי או שחור ללבן עומד על יותר מ-100 נקודות וברור לנו לטובת מי הפער. אז מה זה אומר? שמי שתיכנן את מערכת ההשכלה הגבוהה רק לאלו שמציגים נתונים גבוהים כיוון לאלו שמגיעים ממקומות הגמוניים. לא צריך לשאול מנין המועמד ללימודים בא, אלא לאן הוא יכול להגיע".

המחקר מראה כי הסטודנטים המזרחים והעניים, שלפני הרפורמה נגישותם להשכלה הגבוהה הייתה מוגבלת במיוחד, לומדים פחות באוניברסיטאות היוקרתיות, ויותר במכללות. גם זו דרך לשמר את הפערים הכלכליים בחברה.

 

כמה כסף שווה תואר אקדמי באוניברסיטה, לעומת תואר שניתן במכללה?

לפי נתוני "גלובס", השכר החציוני של בעלי תואר מאוניברסיטה - ממוצע של כל התחומים - עומד על 11.1 אלף שקל. תואר ממכללה אקדמית יספק שכר חציוני של 10,200 שקל, תעודת הנדסאי ממכללה טכנולוגית ותואר ממכללה אקדמית לחינוך יספקו לבוגר שכר חציוני של בערך 8,500 שקל. השכר החציוני של אלו שהשכלתם היא תעודת בגרות הוא 6,800 שקל, ושל אלו שאין להם תעודת בגרות הוא 5,800 שקל.

עוד מדווח "גלובס" כי החוקרים זאב קריל, אסף גבע וצליל אלוני ממשרד האוצר בחנו את הנושא יותר לעומק וגילו כי השכר של בוגרי אוניברסיטאות אכן יותר גבוה מזה של מכללות, גם אם בודקים לפי תחום - כלומר בוגר תואר בהנדסה מאוניברסיטה יקבל שכר גבוה יותר מבוגרי תואר במכללות.

עם זאת, בוגר תואר בהנדסה ממכללה יקבל שכר גבוה יותר מבוגר של מדעי הרוח מאוניברסיטה. כלומר, כך נכתב בפרויקט, "היכולת ליהנות ממוביליות חברתית היא לא רק בחירה במוסד, אלא גם במקצוע הנלמד. הדבר הגיוני מכיוון שבמקצועות ההייטק חסרים בוגרים רבים... ד"ר אורי כ"ץ מפורום קהלת בחן באופן ספציפי את התשואה להשכלה של צעירים עם השכלה עודפת, כלומר עובדים בעבודה שבה לא היה זקוקים לתואר שלהם. המסקנה שלו היא שצעירים אלו לא קיבלו שום פרמיה על התואר שלהם, וכי היה עדיף להם לא ללכת ללמוד".

לדברי פרופ' דן בן דוד מאוניברסיטת תל אביב ומכון המחקר שורש, "יש פה טעות אופטית של הרבה מאוד אנשים שמזינות אותה המכללות, שאומרות בפרסומות כי לא צריך יותר להחליט בין אוניברסיטה למכללה. זה ממש לא נכון. מישהו מהפריפריה שיכול להתקבל לטכניון, לאוניברסיטת תל אביב או לאוניברסיטה העברית אבל מחליט ללכת למקום קרוב לבית בגלל שכר הדירה הגבוה בערים האלו וכתוצאה מכך שנאמר לו שהכל אותו דבר - הוא חוסך היום הרבה כסף אבל הוא ישלם ביוקר כל החיים. לא כל תואר הוא אותו דבר, כמו שאפשר לראות בתחומים שבוחנים את התלמידים - למשל במשפטים או בראיית חשבון.

"על פניו, אם שיעור השכלה כל כך גבוה, היה אמור להיות לנו פריון בשמים. הבעיה היא שהתבלבלנו באיזשהו מקום בדרך - מה שצריך לשפר בישראל זה את האיכות ולא את הכמות. שיפרנו רק את הכמות. כל אחד יודע שצריך תואר כדי להתקדם אבל לא אומרים לו שמה שחשוב זה הידע, לא התואר. בדרך כלל זה בא ביחד, אבל לא בישראל של היום.

"אנחנו מדינה שהיתה מאוד ענייה, נלחמה מלחמות קיום, הגיעו לפה עולים רק עם הבגדים. למרות שלא היה להם גרוש על הנשמה, הם בנו אוניברסיטאות מחקר מהמובילות בעולם. בינתיים האוכלוסייה יותר מהכפילה את עצמנו, אנחנו יותר עשירים מההורים שלנו, אבל לא בנינו עוד טכניון ועוד אוניברסיטת ת"א, העברית או מכון ויצמן. למעשה, גם בטכניון, גם בעברית וגם בת"א יש היום 30% פחות חוקרים בהשוואה ללפני 40 שנה".

"כל הדגש הלך למכללות, שם הסיפור הוא כמות ולא איכות", טוען בן דוד. "בגלל העודף בכמות אנחנו נראים כפי שאנחנו נראים. זאת לא חוכמה לקבל תארים, אתה צריך ללמוד חומר. אגב, הכשל המרכזי הוא הרבה קודם - במערכת החינוך. זה המשפך והוא ברמה של עולם שלישי. אנחנו מכשילים אנשים בדרך, שאולי היו יכולים ללמוד משפטים בת"א אילו הם היו מקבלים חינוך טוב".

לדברי כ"ץ, "פערי השכר בישראל בין אותם בוגרים שאינם מוצאים עבודות מתאימות לבין מי שמוצאים עבודות כאלה הם הגבוהים ביותר בקרב המדינות המפותחות. כחמישית מהאקדמאים עובדים במקצועות שאינם מחייבים השכלה אקדמית, ללא שינויים משמעותיים לפי מגדר או לאום".

כ"ץ מסביר כי הנזקים מכך הם בזבוז זמן וכסף של הסטודנטים ותסכול שלהם, והצטברות של סטודנטים כאלו היא גם בעיה של המדינה. "בזבוז כספי מסים על תמיכה במערכת ציבורית אשר לחלקים גדולים ממנה אין השפעות חיצוניות, והם אינם תורמים לצמיחה או מובילים לשיפור בשוויון ההזדמנויות", וכן היעדר יעילות שנובע מפגיעה "בהקצאת המקורות במשק על-ידי הפניית צעירים למקצועות שאינם נדרשים, יצירת מחסור של בעל מקצועות לא-אקדמיים מבוקשים במשק, והפניית הון וכוח-אדם איכותי לתחזוקה של מערך הכשרה אקדמי שאינו נדרש".

פרופ' בן דוד וד"ר כ"ץ מציעים ליצור מערכת נתונים שתספק שקיפות לגבי תשואה של חוגים ומוסדות, כלומר פוטנציאל ההכנסות העתידיות של בוגרי המוסדות האלה, כדי לאפשר למבקשים ללמוד לקבל החלטה מושכלת יותר באשר למוסד שבו יבחרו.

למרות הביקורת על איכות הלימודים בחלק מן המכללות, כתב "גלובס" עמרי זרחוביץ' מזהיר מפני הגבלת פעילותן: "באוכלוסיות שעדיין נוכחות מעט מדי באקדמיה - חרדים וערבים – יש חשיבות לכאלו שהם דור ראשון להשכלה, גם אם התואר שלהם ברמה נמוכה ולא סיפק להם תשואה [כלכלית] מספיקה להשכלה. התרומה נובעת מכך שמעגל ההשכלה נשבר, ויש סיכוי טוב שהילדים שלהם כבר ייהנו מהשכלה איכותית יותר. הבעיה היא שזה רחוק. אחד הדברים שצריך להיזהר מהם הוא החמרה של תנאי הקבלה או פעילות לצמצום מספר הסטודנטים, שלא תרחיק את הצעיר החילוני ממרכז הארץ, אלא את החרדים והערבים שבקושי מגיעים לאקדמיה".

גם פרופ' יובל אלבשן, דיקן הפקולטה למשפטים בקריה האקדמית אונו, השמיע טענות דומות. לדבריו, "הביקורת על לימודי המשפטים במכללות היא עוד ניסיון לשמר את המקצוע בידי האליטות".

 

מה בינה מלאכותית תעשה לשוק העבודה

ישי פרנקל, שעבר מתפקיד בכיר באינטל לנהל את האוניברסיטה העברית, ביקר בראיון ל"גלובס" את האמירה של שר החינוך כי שבר את קרטל האוניברסיטאות ("קרטל היא מילה מהלקסיקון הפלילי"), סיפר על חיזוק הקשר בין האקדמיה להייטק ("חצי מהפרופסורים במדעי המחשב יועצים לחברות") והסביר את החלטותיו בגיבוש התוכנית לשילוב חרדים באקדמיה.

הדאגה הגדולה ביותר שלנו היא מה בינה מלאכותית תעשה לעולם העבודה", אמר פרנקל. "אחר כך צצות שאלות נוספות, למשל לגבי מדיניות המיסוי - האם במפעל רכב שיפיק הכנסות גבוהות מרובוטים, יוטל על הרובוטים מס? אם כן, זה יאפשר להעביר את הכסף להכשרות מקצועיות. בכלל, השאלה של הכשרות במהלך החיים היא שאלה מדאיגה. אם אני מנהל בהיי-טק, החבר'ה שלי צריכים להתעדכן. אני חושב שלמוסדות להשכלה גבוהה יהיה תפקיד בכך, ואנחנו צריכים למצוא את הדרך לעשות את זה".

כשנשאל האם בעוד עשור כבר לא יהיו תארים, השיב פרנקל: "צריך להיזהר באמירה כזאת, התואר היום חשוב יותר מתמיד. השכלה תיכונית לא מספיקה, בוגר תיכון שיקרא 'גלובס' לא יבין חלק גדול ממה שכתוב. יכול להיות שהפורמט ישתנה, אני לא נביא. אולי תואר כבר לא יהיה שלוש שנים רצופות, אלא תהיה עבודה בין השנים, ואחרי השילוב בין לימודים לעבודה - יקבלו תואר. יכול להיות שיהיה איסוף קרדיטים (צבירת נקודות זכות, למשל מקורסים אונליין).

"כבר יש על כך מחשבה, אבל יש סביב זה כל מיני שאלות, למשל איך עושים מבחן ועבודות, איך מעודדים עבודת צוות, שזאת סוגיה חשובה לעולם האמיתי. זה כנראה לא יהיה חזות הכול, וצריך למצוא את המינון הנכון בין פרונטלי לקורסים אונליין".

 

חשיבותו של המחקר היישומי

"התפקיד [של האקדמיה] הוא כפול", אמר פרנקל, "מצוינות מחקרית והוראה, אלו דברים שכרוכים זה בזה. כל האוניברסיטאות בעולם מאמינות שמצוינות מחקרית גוררת מצוינות הוראתית. בסופו של דבר, אנחנו רוצים ללמוד מאנשים שמפתחים את הידע, נמצאים בחזית הידע, וזאת ההכשרה המיטבית. יש מטרה שלישית שהולכת ותופסת מקום משמעותי יותר - המחקר היישומי. גם פה יש משקל גדול למוסדות מחקר. אני אתן לך דוגמה שהפילה אותי מהכיסא - חברת 'יישום' שלנו אחראית למעל 10 אלף פטנטים".

לפי "גלובס", באוניברסיטה העברית מצפים להגדיל את ההכנסות מחברת "יישום", חברה למסחור ידע, שכבר תרמה הכנסות של 800 מיליון שקל בעשור האחרון. על השאלה האם אין סכנה שהצורך בהכנסות האלו, וכן השינוי בתמריצים של החוקרים, ידחוף אותם למחקר יישומי, השיב פרנקל כי "האוניברסיטה צריכה להזיע מאוד כדי להגיע ליעדים. לגבי יישום, תמיד אפשר לעשות יותר טוב. כשאתה מסתכל על המנגנון הנפשי של החוקרים זה סקרנות, תאוות הידע. אתה מודד אותם על הישגים אקדמיים ולא על מספר פטנטים. יש מוסדות בעולם שמחקר יישומי הוא טאבו בהם, זה בפירוש לא כך אצלנו".

על סוגיית החופש האקדמי אמר פרנקל כי "יש מדינות באירופה שבהן הממשלה יכולה להכתיב לסגור פקולטה או לפתוח, למשל בדנמרק. בארה"ב ניתן לראות מודלים הפוכים - אף אחד לא יגיד להם מה לחקור, אבל אלו מוסדות פרטיים. יש פה מערכת מורכבת. ברמה הכי פשוטה - בלי חופש אקדמי אין אקדמיה. בקוד האתי למשל, ההשקפה של בנט היא בצד אחד, וכבודה במקומה מונח, ולאוניברסיטאות גישה אחרת. בסופו של יום מחפשים את נקודות האיזון. האקדמיה חיה מהחיכוך ומהסקרנות".

 

על הפרדה בין גברים ונשים באקדמיה

פרנקל היה מעורב בגיבוש התוכנית לשילוב חרדים באקדמיה, תוכנית שסופגת ביקורת בגלל ההפרדה המגדרית. הוא מסכים כי "הפרדה בין גברים לנשים רחוקה מלהיות אידיאלית", אך אומר כי  "השאלה היא איך המדינה מוצאת את האפיקים והולכת לקראת הציבור החרדי. התקבלה החלטה כואבת לאשר הפרדה בתואר ראשון, ותו לא, בגלל הצורך לאזן. אחרת מספר הסטודנטים יהיה נמוך. זה לא דבר רצוי, אבל אני לא חושב שזה יתפשט. יש רצון לראות אותם משתלבים. הנשים מתחילות בחברות מיקור חוץ במתחמים של נשים בלבד, ואנחנו רוצים לראות את זה משתנה. אם רוצים להגיד שאנחנו ליברליים, צריך גם להיות ליברליים כלפי הצד השני שעובר תהליכי סוציאליזציה וחיים מעורבים קשים עבורו.

 

ערכם של לימודים במדעי הרוח בשוק העבודה

פרנקל, שתפקידו הקודם היה סגן נשיא באינטל העולמית ומנכ"ל אינטל ירושלים, נשאל האם יש ממש בטענה כי תואר במדעי הרוח עוזר גם בתעשיית ההייטק. "היסטוריה [שלמד פרנקל בתואר הראשון] זה מדעי הרוח, וזה עוזר לי המון. היכולת להיות ביקורתי כלפי טקסט ונרטיב. להבין סאב טקסט זה דבר מאוד משמעותי. הדבר השני הוא הפן ההומני. בסופו של דבר אנחנו עובדים עם בני אדם, וצריך שתהיה לנו את היכולת להבין דינמיקות אנושיות. הייתי נזהר מלהגיד שחברות ההייטק רוצות בוגרות מדעי הרוח, אבל בתור מגייס - תן לי מדעי המחשב מורחב או מתמטיקה ופילוסופיה, ואני כמעט בעיניים עצומות לוקח את האפשרות השנייה. לרוב הם יהיו יותר ביקורתיים ויותר חדים".