מס"ע - "בניגוד לאוניברסיטה, אנחנו נותנים כלים לחיים": 25 שנה למהפכת המכללות
פורטל תוכן בהוראה והכשרת מורים
18.10.18 לינק   

"בניגוד לאוניברסיטה, אנחנו נותנים כלים לחיים": 25 שנה למהפכת המכללות

מהמדור: על הפרק

קדרי-עובדיה, ש' (2018). " 'בניגוד לאוניברסיטה, אנחנו נותנים כלים לחיים': 25 שנה למהפכת המכללות". הארץ

 עיקרי הדברים

  • המכללות העלו דרמטית את מספר הזוכים להשכלה גבוהה בישראל
  • הנהנים העיקריים מכך: תושבי הפריפריה החברתית והגיאוגרפית
  • בכך סייעו המכללות לקידום השוויון והמוביליות החברתית, ופעלו נגד שימור ההגמוניה
  • ואולם, סגל ההוראה במכללות סובל מתנאי העסקה נחותים בהשוואה לסגל באוניברסיטאות
  • יש הטוענים כי חלק מהמכללות שקיבלו אישור להעניק תארים אקדמיים אינן ראויות לכך

למאמר המקורי

לקריאה נוספת

מעבר המכללות לחינוך לוועדה לתכנון ולתקצוב (ות"ת)

נשיא המכללה האקדמית גורדון בחיפה מתנגד לאיחוד המכללות לחינוך

בישראל לומדים כ-300 אלף סטודנטים, אבל כ-60% מהם אינם לומדים באוניברסיטאות אלא במכללות, שהשנה מלאו 25 שנה להקמתן, בתקופת שר החינוך לשעבר אמנון רובינשטיין. ההחלטה לפתוח את המכללות, ולאפשר להן להעניק תואר אקדמי מוכר לכל דבר ועניין, נבעה מהרצון להנגיש את ההשכלה האקדמית לקהלים הולכים וגדלים, בעיקר בפריפריה הגיאוגרפית והחברתית: בני שכבות מוחלשות ואנשים המתגוררים הרחק מהמרכז.

המכללות הוקמו למרות התנגדות שהביעו חלק מאנשי האוניברסיטאות הקיימות, שהביעו חשש מבחינת ירידה ברמה האקדמית ומהוזלה של התארים שמחלקים המוסדות להשכלה גבוהה.

ההבדל המרכזי בין אוניברסיטאות ומכללות הוא שאוניברסיטאות עוסקות בעיקר במחקר, כלומר בייצור של ידע חדש, ואילו המכללות מתמקדות בהוראה – קרי בהעברה של ידע קיים, ידע שיוצר לרוב באוניברסיטאות המחקר.

פרופ' שלמה בידרמן, נשיא המכללה האקדמית תל אביב־יפו, אמר לכתבת עיתון "הארץ" שירה קדרי-עובדיה: "אנחנו מציעים לתלמידים משהו שאוניברסיטאות לא אמורות ולא יכולות להציע: לימודים שאמורים, ויכולים, לתת להם מענה לשאלה 'בשביל מה זה טוב'. המכללות נותנות כלים לחיים. עבור האוניברסיטה, היום שאחרי הלימודים הוא באוריינטציה מחקרית. המחקר הוא האור שבקצה. אצלנו מה שמכוון הוא הרלוונטיות".

ואולם, לצד הגאווה ושביעות הרצון מהרלוונטיות, חברי הסגל במכללות מגלים אי שביעות רצון מתנאי ההעסקה שלהם. כך למשל, בעוד שחברי סגל בכיר באוניברסיטאות נדרשים ללמד שש עד שמונה שעות בשבוע, מקביליהם במכללות נדרשים ללמד עשר שעות או יותר. בקרב הסגל הזוטר הפערים גדולים גם הם: עמיתי הוראה באוניברסיטאות מלמדים עשר שעות בשבוע, במכללות צומח היקף ההוראה ל–14–16 שעות.

לדברי ד"ר מוטי גיגי, העומד בראש בית הספר לתקשורת במכללת ספיר, "באוניברסיטאות, הסגל הזוטר הצליח להגיע להישגים ששיפרו את מצבו, ולעומת זאת במכללות מצבו של הסגל הזוטר נותר בעייתי. כך, לצד ההיבטים המהפכניים של רפורמת המכללות, צריך לזכור שהיא יצרה פרולטריון של מרצים בלי יציבות תעסוקתית של מרצים".

 

הכנסת הופגזה במכתבים של אנשים שלא הצליחו להתקבל ללימודים בארץ

על פי הנתונים שהובאו בכתבה, לא פחות מ–62 מוסדות בישראל מעניקים כיום תואר אקדמי: 20 מכללות ציבוריות המתוקצבות על ידי המדינה, 12 מכללות פרטיות ו–21 מכללות לחינוך. לשמונה האוניברסיטאות הוותיקות הצטרפה בשנים האחרונות גם אוניברסיטת אריאל שבגדה המערבית.

החלטת המל"ג לפתוח את המכללות ב-1993 נבעה על רקע העלייה בביקוש להשכלה גבוהה, שבתורה נבעה מהגידול בזכאים לבגרות ומהעלייה מברית המועצות.

"הכנסת הופגזה במכתבים של צעירים והורים לצעירים שלא הצליחו להתקבל ללימודים בארץ, והאוניברסיטאות סירבו לגדול", אמר ל"הארץ" פרופ' אמנון רובינשטיין, אז שר החינוך מטעם מרצ. "מי שהיה יכול להרשות לעצמו נסע ללמוד בחו"ל, ומי שלא — נשאר בארץ והתמרמר. מבחינה חברתית ולאומית, מדיניות סגירת השערים האקדמיים היתה קטסטרופה והיא אחראית לחלק גדול מהקיטוב שקיים עד היום בחברה הישראלית".

רובינשטיין ציין כי הפתרון שנבחר לבסוף, הקמת המכללות, כמעט שלא היה כרוך במימון ממשלתי נוסף, אך לפי הכתבה התקציב הנמוך שאפשר את הולדת המכללות, הוא גם זה שנמצא בעוכריהן עד היום. "אני חושב ששיטת המימון צריכה לעבור רפורמה גדולה", אמר רובינשטיין. "מכללות מקבלות פחות, גם כשהן ממלאות פונקציה זהה לזו של אוניברסיטה, וזה לא צודק".

מצד שני, רובינשטיין הביע בכתבה ביקורת על כך שמוסדות רבים מדי, שלא תמיד ראויים לכך, קיבלו אישור להעניק תארים אקדמיים: "המל"ג אישרה מוסדות להשכלה גבוהה שעומדים מתחת לרף. אני חושב שמוסד להשכלה גבוהה צריך שיהיו בו מינימום של ימי הוראה, מינימום של אנשי סגל, ספרייה ראויה. הצטערתי על כך שלאחר שסיימתי את תפקידי, ניתנה הכרה למוסדות שלא הייתי עומד מאחוריהם".

במובן זה, התחזית לפיה תיפגע יוקרתו של התואר האקדמי התגשמה לפחות בחלקה. ואולם, כיום לא ניתן לדמיין את מערכת ההשכלה הגבוהה בישראל ללא המכללות: בעוד שבשנת 1990 היו בישראל 68 אלף סטודנטים באוניברסיטאות — ב–1999, חמש שנים בלבד לאחר החלת הרפורמה, למדו במוסדות האקדמיים יותר מ–200 אלף איש, ולפני שנה הגיע המספר לשיא 309 אלף סטודנטים בסך הכל. עם זאת מספר זה נותר קבוע פחות או יותר בשלוש השנים האחרונות, כך שהגידול במספר הסטודנטים שאפיין את השנים שלפניהן נעצר, וכעת ניתן להבחין במגמת התייצבות.

במדינה בגודלה של ישראל 309 אלף סטודנטים נחשבים מספר גבוה מאוד. כתבת "הארץ" מזכירה כי דו"ח ה־OECD שפורסם באחרונה דירג את ישראל במקום השני בעולם, לאחר קנדה, בשיעור האזרחים ילידי הארץ בגילים 25–64 שהם בעלי השכלה על־תיכונית ואקדמית — עם קרוב ל–50% בעלי השכלה גבוהה.

 

השינוי הגדול ביותר: בפריפריה

נראה כי עיקר גאוותו של רובינשטיין היא על התרחבות ההשכלה הגבוהה גם לפריפריה החברתית והגיאוגרפית בישראל. "חלק מהמכללות הוצבו בפריפריה", אמר, "כך שהן עזרו לתושבי הפריפריה וגם הגבירו את גאוותם במקום יישובם". ואכן, נתוני המל"ג מחזקים את דברי רובינשטיין: בשנת 1990, רק 9% מהסטודנטים למדו לתואר אקדמי במחוז הדרום — באוניברסיטת בן גוריון שהיתה היחידה שאפשרה זאת. היתר היו מרוכזים במרכז הארץ. בשנת 2017, כרבע מהסטודנטים בישראל לומדים בפריפריה, במחוזות הצפון והדרום.

מחקר שערך פרופ' עמי וולנסקי הראה כי מאז מהפכת המכללות, חל שינוי משמעותי באוכלוסיית בעלי התואר השלישי בישראל: בראשית שנות ה–90 סטודנטים לתואר שלישי התגוררו בעיקר ביישובים חזקים מבחינה סוציו־אקונומית; בתחילת העשור הנוכחי אוכלוסיית הדוקטורנטים מגוונת יותר וכוללת ייצוג גבוה של אוכלוסיות מאשכולות נמוכים יותר.

לדברי ד"ר גיגי, המסקנה העולה ממגמות אלה ברורה: "המכללות האקדמיות ללא ספק הנגישו את ההשכלה הגבוהה לקבוצות שהיו מודרות ממנה כמעט לחלוטין. בעוד שהאוניברסיטאות משמרות הגמוניה, הרי שהמכללות מייצרות מוביליות חברתית. אל המכללות הגיעו אוכלוסיות שהיו דור ראשון להשכלה, וזה שינה את המעמד הסוציו־אקונומי שלהן. הן אפשרו את המוביליות החברתית הכי גדולה בישראל בעשרים השנים האחרונות".