מס"ע - בין מדע מעשי להתבוננות אסתטית: עיון מחדש בגישתו ההומניסטית של ג'ון דיואי
פורטל תוכן בהוראה והכשרת מורים
15.08.18 לינק   

בין מדע מעשי להתבוננות אסתטית: עיון מחדש בגישתו ההומניסטית של ג'ון דיואי

מהמדור: תפיסות ותיאוריות פדגוגיות

ברוך, ה' (2017). "בין מדע מעשי להתבוננות אסתטית: עיון מחדש בגישתו ההומניסטית של ג'ון דיואי". גילוי דעת, 11, 116-95

 

עיקרי המאמר

  • דיואי היה מוטרד משימושים אנטי-הומניסטיים במדע ובטכנולוגיה, שרווחו למשל במלחמת העולם הראשונה (וניתן לטעון כי רווחים גם בימינו)
  • המדע אליבא דה דיואי משרת פעמים רבות את הבורגנות, הקפיטליזם והתעשייה – כלומר אינטרסים פרטיים מובהקים ולא אינטרסים כלליים-ציבוריים
  • לפי דיואי, טעותה של הנאורות היתה בכך שהציע אינדיבידואליזם אטומיסטי המנותק מהקשריו החברתיים ומקהילתיות, ערכים שהיו חלק מהדת המסורתית אך לא אורגנו מחדש במסגרות החדשות, שרבות מהן כלכליות ולא סולידריות
  • על מערכת החינוך לחזק בקרב התלמידים את האמונה שיש ושאפשר לשנות מערכות פוליטיות, כלכליות, דתיות ואמנותיות – אמונה שהמריצה תהליכי חידוש בתחומים אלו
  • ללא התבוננות אסתטית, "האנושות עלולה להידרדר לגזע של מפלצות כלכליות, שמתמקחות בלא מנוח עם הטבע ועם זולתם, משועממות מפנאי או מסוגלות לנצלו רק בהצגות ראווה והוללות בלתי מרוסנת"

למאמר המלא

לקריאה נוספת

האני מאמין הפדגוגי שלי - ג'ון דיואי

לא למטרות רווח: מדוע הדמוקרטיה זקוקה למדעי הרוח

כבר בתחילת המאה שעברה ביקש פילוסוף החינוך האמריקאי החשוב ג'ון דיואי להתמודד עם שאלת ההשפעה של הטכנולוגיה והמדע על החברה, ובעיקר עם השימוש השלילי שנעשה בהם. דיואי (1952-1859) שאף לחזק את הפעילות הדמוקרטית, לקדם את מדעי החברה, להעמיק את ההתבוננות האסתטית ולפתח גישה של "הומניזם דתי". מאמר זה בוחן רעיונות אלה ומציע בהתבסס על דיואי לראות בניסיון האסתטי-קונטמפלטיבי מרכיב הכרחי בריסון ובהכוונה של תוצרי המדע המעשי.

בהגותו ובפעילותו היה דיואי ספוג בערכי תנועת הנאורות, על האופטימיות שאפיינה אותה, על שילוב גישה ניסויית במדע ועל האינדיבידואליזם שטיפחה בזיקה לחברה פתוחה ודמוקרטית. עם זאת, דיואי היה ביקורתי בנוגע לעקרונות מרכזיים שאפיינו את הנאורות, ובהם דחיית המסורת באופן רדיקלי, כמיהה לידיעה ודאית, אימוץ עקרונות מהותניים ביחס לטבע ולאדם ותפישת האינדיבידואל כישות מבודדת ("אטומיסטית").

גרעין גישתו ההומניסטית של דיואי מבוסס על האתוס המדעי ועל חזונו של פרנסיס בייקון בדבר השימוש במדע ובטכנולוגיה לרווחת האנושות (Dewey, 1920; 1929b). עם זאת, דיואי היה מוטרד משימושים אנטי-הומניסטיים במדע ובטכנולוגיה, שרווחו למשל במלחמת העולם הראשונה. ביטוי לאבחון הבעיה ההומניסטית בתקופתו ולשרטוט נתיב לפתרונה נמצא בספרו הבניה-מחדש בפילוסופיה (Dewey, 1920):

"אין שאלה חשובה יותר שניצבת בפני העולם מאשר שאלת האפשרות והדרך לפיוס בין גישה של מדע מעשי לבין גישה של הכרה בערכה של התבוננות אסתטית. ללא הראשונה, האדם יהיה כלי משחק וקורבן של כוחות טבעיים שהוא אינו יכול להשתמש או לשלוט בהם. ללא השנייה, האנושות עלולה להידרדר לגזע של מפלצות כלכליות, שמתמקחות בלא מנוח עם הטבע ועם זולתם, משועממות מפנאי או מסוגלות לנצלו רק בהצגות ראווה והוללות בלתי מרוסנת" (שם, עמ' 152).

דיואי הציע לפנות לתחום החברתי-פוליטי, בעיקר לניסיון הדמוקרטי, שאותו הבין כאורח חיים פוליטי ומוסרי של התחברות אנושית שמטפח ביטוי של אינדיבידואליות בזיקה לקהילה ומגן על האינטרסים של כלל האזרחים. ברם, המפנה המגובש ביותר בגישתו ההומניסטית של דיואי התבטא ב"הומניזם הדתי" שאימץ, מונח שהוטבע במניפסטו הראשון של האגודה ההומניסטית האמריקאית ב-1933, שדיואי היה בין החתומים עליו ושעקרונותיו פותחו בספרו אמונה משותפת (Dewey, 1934a).  לפי גישה זו, בבסיס כל ההישגים והשאיפות הטובים ביותר בעבר ובהווה נמצאים ערכים ועמדות "שניתן לכנותם דתיים" (שם, עמ' 8). לפי דיואי, במהלך ההיסטוריה, בעיקר בדתות מאורגנות שאיבדו מחיוניותן, הועמסו על הערכים הללו משאות בדמות דוקטרינות ומנהגים נוקשים, ואלה החלישו והשתיקו אותם. כהומניסט ואתאיסט בשלב זה בחייו, דיואי לא הציע בשום אופן דת חדשה כלשהי, אך הוא סבר שיש להכיר בקיומם של האמונות והערכים הללו במסורות העבר ולפעול לארגונם מחדש באופן מודע ושיטתי בהווה (Dewey, 1934a, pp. 8-9).

תפנית זו בגישתו ההומניסטית של דיואי עוררה מחלוקת בין תומכים ומתנגדים. באחרונה התעוררה המחלוקת שוב: פילוסופית החינוך נל נודינגס (Noddings, 1993; 2009) טוענת שהדיון של דיואי במושג "דתי" עמום וקשה להבנה, וסבורה שיש לחפש חלופה לאיכות של האמונה שדיואי הציב כמרכזית.

האם אפשר ליישב בין הפרשנויות השונות של דיואי – ה"מדעית", ה"דמוקרטית", ה"דתית" וה"פרגמטית" – לבין גישתו ההומניסטית הכוללת של דיואי?

הטענה המרכזית במאמר היא שגישתו ההומניסטית של דיואי מובנת באופן הטוב ביותר כהומניזם פרגמטי (או כהומניזם אקזיסטנציאלי). כל אחת מהפרשנויות האחרות, לרבות הפנייה של דיואי ל"הומניזם דתי", מדגישה רק חלק מתחומי הניסיון האנושי ועל כן לוקה באי-יכולת ליצור זיקה רציפה בין תחומי הניסיון השונים, זיקה שהיתה חשובה לדיואי. הצגה מדויקת של גישתו ההומניסטית של דיואי חייבת להעניק מקום מרכזי לרכיב האסתטי-קונטמפלטיבי בהגותו, שיש לו חשיבות רבה במשימה של ריסון עוצמתו של הניסיון המדעי-טכנולוגי.

 

הומניזם חדש: הצורך להתמודד עם אופיו הטכני של המדע

דיואי הציע לשקם את החיבור ההדוק בחזונו של בייקון בין השיטה המדעית והחברה ההומניסטית (Stallman, 2003, p.19). לדעתו, שיקום זה צריך להיעשות מתוך מודעות להתרחבות הפער בין שני גורמים אלה במהלך ההיסטוריה ולעובדה שחלק ניכר מהקשרים בין מדע לחברה הופנו לצורכי מלחמה והרס.  לדבריו, "המדע שלנו הוא טכני במקום להיות באופן רחב ומעמיק הומני" (Dewey, 1931a, p. 368) ולכן נכשל ב"ארגון מחדש של עמדותינו ואמונותינו הבסיסיות" (Dewey, 1931a, p.60-61).

השימוש לרעה במדע ובפיתוחים טכנולוגיים נבע לדעת דיואי משלושה גורמים:

  1. השימושים בטכנולוגיות שפותחו בעידן המודרני שירתו אינטרסים, ערכים ומוסדות שקדמו למדע המודרני. כתוצאה מכך המדע לא סילק אמונות טפלות, בערות ודיכוי כפי שהאופטימיזם המוקדם הבטיח, אלא הציע מכשירים חדשים בשירותם של המטרות, האינטרסים, הערכים והמוסדות הישנים.
  2. גם כשנעשה שימוש במדע למען אינטרסים, ערכים ומוסדות חדשים לתקופתם – בורגנות, קפיטליזם ותעשייה – אלה האחרונים שירתו אינטרסים פרטיים מובהקים ולא אינטרסים כלליים-ציבוריים.
  3. הפיתוח המרשים של טכנולוגיות חדשות נעשה באופן מקרי, ללא תכנון ושליטה חברתיים.

כך התחוללו לפי דיואי שינויים טכנולוגיים רבים מבלי שהיה לאדם הזמן להבין את משמעותם ולהשתמש בהם באופן מושכל ושקוף לטובת הציבור וכלל האזרחים.

 

משמעותה ההומניסטית של הדמוקרטיה והרחבת השיטה המדעית לתחום החברתי

הביקורת על אופיו הטכני של המדע הובילה את דיואי לחפש ידע מעשי ומדעי בתחום החברתי, שיכוון באופן ראוי את הכוח העצום שהטכנולוגיה והמדע העניקו לאדם. חלק מידע זה, למשל בתחום הכלכלי והתעשייתי, משמש לטובתם של המעטים על חשבון הרבים. לדעתו, מה שגרוע מעוני הוא "העובדה שכל כך הרבה בני אדם עוסקים בעיסוקים שאינם לפי רוחם, רק משום רווח הממון הכרוך בהם. שכן עיסוקים כאלה מעוררים תמיד באדם סלידה, טינה ורצון לזלזל בהם ולהשתמט מהם" (דיואי, 1916, עמ' 256).

הדרך העיקרית בעיני דיואי לשלב ידע מעשי חברתי עם ערכים הומניסטיים היא באמצעות פיתוח הדמוקרטיה, על ערכי החירות, האחווה והשוויון המנחים אותה (דיואי, 1916).

עם זאת, באפשרות של ניתוב טכנולוגיות מודרניות להשגתם של אינטרסים רחבים ומגוונים יותר אין די להבטחת טיפוחן של מטרות הומניסטיות ולטיפוחו של "המערך הפנימי של התודעה", "inner set of mind" הכולל ארגון מחדש של עמדות ואמונות בסיסיות, טיפוח מחדש של זיקות משמעותיות לזולת ולעולם וכמיהה ליכולת הערכה קונטמפלטיבית.

 

"הומניזם דתי": אמונה, זיקה לזולת וליקום ורגש ספונטני

שני הערכים החשובים ביותר לדעת מחבר המאמר בהקשר של הומניזם דתי, כפי שדיואי הציגו בספרו "אמונה משותפת" (Dewey, 1934a) הם אמונה וזיקה משמעותית לזולת ולעולם. מחבר המאמר מציג ערך נוסף המוזכר בספרו של דיואי "הבניה-מחדש בפילוסופיה" (Dewey, 1920): הרגש הספונטני – סגולה הכורכת יחדיו את הדתי-אסתטי עם המעשי-מדעי.

חשיבותה של האמונה היא בכך שבני אדם מייחסים לה ערך וכמהים אליה מחוץ למסגרת הרגלי החשיבה והפעולה השגרתיים. כך נתפסת האמונה שלא כבשימוש הנפוץ במונח זה, אלא כיסוד חיוני קודם לכל שאיפה ולכל הישג ראוי וטוב. כך למשל במקרה האמונה שיש ושאפשר לשנות מערכות פוליטיות, כלכליות, דתיות ואמנותיות – אמונה שהמריצה תהליכי חידוש בתחומים אלו.

בעידן הנאורות ובמחקר המדעי המודרני בדרך כלל הכחישו הזדקקות לאמונה, או לפחות ניסו להמעיט בחשיבותה, ואם הבאים אחריהם, למשל חסידי הפוזיטיביזם והפילוסופיה האנליטית, נאלצו להודות ביסוד אמוני כלשהו, הם ניסו לצמצמו למה שאפשר לכנות האמנה, believing, ותפסו זאת כאמצעי זמני בלבד בתהליך החקירה להשגתה של ידיעה. הנאורות דחתה את האמונה בכוחות על טבעיים וארגנה אותה מחדש כאמונה באינטליגנציה אנושית (או בתבונה אנושית) ככוח אנושי שמשתכלל. אמונה זו, קובע דיואי, היא אפילו "דתית יותר" מהאמונה בהתגלות (Dewey, 1934a, p. 26). עם זאת, לדעת דיואי האמונה בכוחה של האינטליגנציה האנושית ובתקפות של המתודה הניסויים חייבת להיות מעוגנת ביסודות דתיים קבועים.

קו מחשבה זה הוביל את דיואי לבקר את הכמיהה לידיעה ודאית ואת האמונה באפשרות מימושה בנאורות ובמדע המודרני.

ערך מרכזי נוסף שדיואי גייס מעולם הניסיון הדתי הוא הזיקה של היחיד לזולת וזיקתו לעולם. ברמה החברתית, במסגרת של "חיי שיתוף בקהילה דמוקרטית", תרומתו חשובה ליצירת ניסיון משותף ולגיבוש תחושה של שייכות ואמונה מוסרית ומן הראוי שיכלול את האינטלקטואלים ואת המומחים. טעותה של הנאורות, טוען דיואי, היתה בכך שהציע אינדיבידואליזם אטומיסטי המנותק מהקשריו החברתיים ומקהילתיות, ערכים שהיו חלק מהדת המסורתית אך לא אורגנו מחדש במסגרות החדשות, שרבות מהן כלכליות ולא סולידריות.

לשני ערכים אלה בחר מחבר המאמר להוסיף ערך "דתי" שלישי, הקשור לכוח הרגשי הלא-רצוני ובייחוד ליכולות לבטא ספונטניות. כדברי דיואי:

"שירה, אמנות, דת הם דברים יקרי ערך... אין זה ראוי לדרוש שיתקיימו או לכפות את קיומן. הרוח החיונית שנושבת בהן... ומלכות האל השורה עליהן לא תלויה בלימוד שיטתי. אבל בשעה שיהיה זה בלתי אפשרי לשמור על מקורות ישנים של דת ואמנות, שהאמון בה התערער על ידי בחירה מכוונת ושקולה, ולהחזירם [למעמדם הקודם], עדיין אפשר לשלב את המקורות החיוניים של דת ואמנות באתגרי העתיד (Dewey 1920, p.201).

הפוטנציאל ההומניסטי הפנייה לקוטב האסתטי

אין להבין את גישתו ההומניסטית של דיואי מבלי לכלול בה את מרכיבי הניסיון האסתטי. הוא מוצא קרבה בין התחום האסתטי והתחום הדתי, ולכן לדידו חלק מהערכים הדתיים משותפים לשני התחומים, למשל ערך הזיקה לזולת והרגש הספונטני.

את הדיון במושג "קונטמפלטיבי" מפתח דיואי באופן שיטתי בעיקר בספרו "אמנות כחוויה" (Dewey, 1934b). הוא מגדיר את הקונטמפלטיבי כ"קליטה נרגשת ונלהבת" וכ"תפיסה רבת-קשב" (שם, עמ' 263). הקליטה והתפיסה כרוכות באינטרסים ובמטרות פנימיים ואינן מנותקות מ"רגש מלא תשוקה" (שם, עמ' 267). הקונטמפלטיבי אינו פרקטי, במובן זה שהפעולה בו אינה מבוצעת לתכלית מיוחדת וספציפית או לשם השגת תוצאה חיצוני, כמו בפרקטיקה מעשית או מדעית, קרי אינסטרומנטלית. מבחינה זו, הקונטמפלטיבי יכול להתיישב עם הרגש הספונטני שדיואי מייחס לחוויה הדתית הרבה יותר מאשר עם האמונה כשלעצמה. לדבריו, "אויביו של האסתטי אינם לא הפרקטי ולא האינטלקטואלי. הם השגרתי; קלישות של תכליות רופפות; כיאה למה שרווח בפרוצדורה המעשית והאינטלקטואלית" (שם, עמ' 42). להמחשת הדברים, ניתן לחשוב על זיקת האזרח למפעל תעשייתי מודרני טיפוסי, המתמקד בפעולות שגרתיות, לעומת מוזיאון המיועד לעורר במבקרים חוויה ייחודית.

 

סיכום

דיואי יצא נגד ההפרדה בין הניסיון האנושי והטבע, שהובילה להישגים מדעיים וטכנולוגיים אבל גם לכישלון חברתי ומוסרי. דיואי סבר כי ידע חברתי, מעשי ומדעי, בהיותו מבוסס על השיטה המדעית, עלול להיות מוגבל למטרות טכניות, אם לא ייושב עם ערכים "דתיים" ואסתטיים או רוחניים, שבתהליך ארוך ומורכב יש לשחררם ממסורות העבר ולגייסם מחדש לטובת אתגרי ההווה והעתיד.

 

מקורות


Baurain, Bradley (2011). Common ground with a common faith: Dewey's idea of
the “religious”. Education & Culture, 27(2), 74-91.
Dewey, John (1987[1908]). Religion and our schools. The middle works, 1899-
1924, Vol. 6, pp. 796-809. Carbondale, IL: Southern Illinois University
Press.
Dewey, John (1988 [1920]). Reconstruction in philosophy. The middle works,
1899-1924, Vol. 15, pp. 77-292. Carbondale, IL: Southern Illinois
University Press.
Dewey, John (1988[1926]). The public and its problems. The later works, 1925-
1953, Vol. 2, pp. 235-372. Carbondale, IL: Southern Illinois University
Press.
Dewey, John (1958[1929a]). Experience and nature. New York: Dover
Publications.
Dewey, John (1988[1929b]). The quest for certainty. The later works, 1925-1953,
Vol. 4, pp. 1-254. Carbondale, IL: Southern Illinois University Press.
Dewey, John (1989[1930]). What I believe. The later works, 1925-1953, Vol. 5,
pp. 267-278. Carbondale, IL: Southern Illinois University Press.
Dewey, John (1989[1931a]). Science and society. The later works, 1925-1953,
Vol. 6, pp. 49-63. Carbondale, IL: Southern Illinois University Press.
Dewey, John (1989[1931b]). Social science and social control. The later works,
1925-1953, Vol. 6, pp. 64-68. Carbondale, IL: Southern Illinois University
Press.
הרצל ברוך | בין מדע מעשי להתבוננות אסתטית
| 116 |
Dewey, John (1934a). A common faith. New Haven, CT: Yale University Press.
Dewey, John (2005[1934b]). Art as experience. New York: Perigee Printing.
Dewey, John (1991[1947]). Knowing and the known (with A. F. Bently). The later
works, 1925-1953, Vol. 16, pp. 1-279. Carbondale, IL: Southern Illinois
University Press.
Dewey, John (1991[1950]). Religion and the intellectuals. The later works, 1925-
1953, Vol 16, pp. 390-394. Carbondale, IL: Southern Illinois University
Press.
Eldridge, Robert (2010). Dewey's aesthetics. In Molly Cochran (Ed.), The
Cambridge companion to Dewey (pp. 242-264). Cambridge: Cambridge
University Press.
Kurtz, Paul (Ed.). (1974). Humanist manifestos I and II. Buffalo, NY: Prometheus
Books.
Noddings, Nel (1993). Educating for intelligent belief or unbelief. New York:
Teachers College Press.
Noddings, Nel (2009). Looking forward from a common faith. Education &
Culture, 25(2), 12-20.
Rockefeller, Steven (1994). John Dewey: Religious faith and democratic
humanism. New York: Columbia State University.
Stallman, Janean (2003). John Dewey's new humanism and liberal education for
the 21st Century. Education & Culture, 20(2), 18-22.
Speckhardt, Roy (2015). Creating change through humanism. Washington, DC:
Humanist Press.
van-Praag, Jaap (1982). Foundations of humanism. Buffalo, NY: Prometheus
Books.
Wilson, Edwin H. (1973). Humanism's many dimensions. In Paul Kurtz (Ed.), The
humanist alternative (pp. 15-19). Buffalo, NY: Prometheus Books.