מס"ע - מדוע מערכת החינוך הישראלית מפחדת מילדים ששואלים שאלות
פורטל תוכן בהוראה והכשרת מורים
25.06.18 סיכום   

מדוע מערכת החינוך הישראלית מפחדת מילדים ששואלים שאלות

מהמדור: הוראת תחומי הדעת

קיזל, א' (2018). מדוע מערכת החינוך הישראלית מפחדת מילדים ששואלים שאלות. אתר הארץ

 

עיקרי המאמר

  • מערכת החינוך הישראלית התמכרה לתחרותיות, להישגיות מדומה שנמדדת במבחנים בינלאומיים סטנדרטיים, לתוכניות לימודים נוקשות ולחשיבה כמותית
  • בדומה לנעשה במדינות רבות בעולם, יש ללמד את הילדים פילוסופיה, משום שזו תעניק להם כישורי חשיבה ביקורתית, אמפתיה לאחר, עצמאות ויצירתיות
  • העיסוק הפילוסופי בשאלות הגדולות של החיים נתפס כמאיים, משום שביכולתו להעניק לתלמידים כלים לערער ולהרהר על אמתות שהמערכת חפצה ביקרן

מערכת החינוך של ילדי ישראל מתייחדת לרעה בהזניחה את לימודי הפילוסופיה, כך טוען ראש המגמה לפיתוח מערכות חינוך באוניברסיטת חיפה ונשיא האגודה הבינלאומית לפילוסופיה לילדים ברשימה שפורסמה ביוני 2018 במוסף הארץ, ד"ר אריה קיזל.

מהי הסיבה להזנחה זו?

למאמר המלא באתר הארץ

לקריאה נוספת

חינוך לאמנות: אסתטיקה ואתיקה

"המדע החלש": הרוח והמדעים

לפי ד"ר קיזל, הפילוסופיה מקדמת ביקורתיות, יצירתיות ואכפתיות כלפי האחר ואילו מערכת החינוך חוששת להעניק לילדים צעירים הזדמנות לחשוב, חוששת מהעצמאות שלהם ובמקום זאת מציעה להם דרך שמרנית שבמהלכה המערכת תספק לילדים את התשובות. זוהי, כך ד"ר קיזל, "פדגוגיה של פחד" שנועדה לוודא שהילד יבחר בדרך שהזהות הלאומית שלו מציעה ולא יגיע לתשובות בכוחות עצמו, תשובות שעלולות להיות בלתי נוחות למערכת.

אין זה המצב בכל מדינות העולם: זה יותר מחצי מאה שבה ילדים לומדים פילוסופיה בבתי ספר יסודיים ב-60 מדינות שונות. גם בישראל פירסם ב-1998 האגף לתוכניות לימודים במשרד החינוך תוכנית לימודים תחת הכותרת "ילדים בקהילה — חשיבה פילוסופית וצמיחה אישית". תוכנית זו נועדה לקדם שלוש מטרות: לתת כלים לחשיבה פילוסופית, ביקורתית, בונה ולחקירה של תופעות חיים; לתת כלים לחשיבה יצירתית, להפקת רעיונות ולהעמקה של חיים יוצרניים; ולפתח כישורים להתנהגות אכפתית, המבוססת על מעורבות האדם בקהילה. לדברי ד"ר קיזל, זה 20 שנה שהתוכנית אינה מיושמת.

 

קהילת חקירה בכיתה

בשיטת הלימוד המסורתית, המורים הם אלה ששואלים את השאלות ופעמים רבות גם מספקים את התשובות להן. לעומת זאת, בתוכנית "ילדים בקהילה", הלימודים אמורים להתבסס על קהילת חקירה בכיתה. כחברים בקהילה, התלמידים הם אלה שאמורים להציג את השאלות, שאינן אמורות להוביל ליעדי משרד החינוך, אלא מבקשות להתרכז בפיתוח החשיבה העצמאית אצל לומדים צעירים.

אחד ממפתחי התוכנית, פרופ' מתיו ליפמן ז"ל, הוטרד מגישתם השמרנית של הסטודנטים שלימד באוניברסיטת קולומביה בניו יורק, שכבר הפסיקו לשאול שאלות. הוא האמין כי יש להקדים תרופה למכת הקיבעון ולעודד את החשיבה הביקורתית בקרב ילדים. לפי ד"ר קיזל, "רבים לעגו לו אז וסברו שילדים אינם יכולים להיות פילוסופיים. הוא התעקש, הגיע למכללה (שהפכה לימים לאוניברסיטה) במונטקלייר שבניו ג'רזי וייסד את התחום — פילוסופיה לילדים. לא ללמד את הילדים פילוסופיה, קבע, אלא לאפשר להם ליצור קהילה של שואלי שאלות. הוא התעקש שילדים מסוגלים לכך, והתנגד לדעותיהם של פסיכולוגים של החינוך שטענו ההפך. הוא קבע, ובעקבותיו רבים אחרים, שעבדו ועובדים עם ילדים בקהילות חקירה פילוסופיות, שילדים הם אפילו פילוסופים טובים יותר לעתים מהמבוגרים — מפני שהם אינם סגורים, אינם יודעי־כל ובעיקר רעננים ולא עבשים. אם תאפשר להם, קבע, הם הופכים בתוך זמן קצר לבעלי חשיבה מצוינת: לוגית, ממציאנית כמו גם אנליטית. התנאי לכך הוא יצירת אווירה לא תחרותית ואינדיווידואליסטית (בשם ה'מצוינות' וה'מנהיגות' — מילים אהובות כל כך על משרד החינוך כמו גם על ההורים, שהפנימו ללא ביקורת עצמית את נראטיב המערכת".

לטענת ד"ר קיזל, ילדים מפתחים אכפתיות, דאגה וידידות ביתר קלות דווקא כשהם בסביבת בני גילם ומשוחררים ממסגרת כובלת של בחינות ותוכנית לימודים.

 

 יתרונם של הילדים על המבוגרים

כאשר מדובר בפילוסופיה, לילדים יש יתרונות משמעותיים על פני מבוגרים. אמנם הם נופלים לרוב מהמבוגרים במשמעת, רצינות והעמקה, אבל מצטיינים ברעננות ובכושר המצאה ופטורים לרוב מהחשש שאוחז במבוגרים רבים לצאת נגד הכלל, החברה, הלאום, האידיאולוגיה או המסורת.

לדברי ד"ר קיזל, פילוסופיה עם ילדים "יכולה לאפשר למבוגרים לשבור את הצל שאנו מטילים על עולם הילדים. אנו, המבוגרים, נוטים באופן מוגזם לשרטט בשביל הצעירים את סיפור חייהם ובמיוחד לתחום להם תחום סגור, מאובן למדי, של שאלות וגם של תשובות. צל זה מונע ממה שאני מכנה פדגוגיה של פחד. זו אותה פדגוגיה המבקשת לשמור על הילדים, להגן עליהם, גם מפני עצמם, גם מהעולם הסובב להם וגם מהאחר. תחת היגיון הפחד־חשש הזה אנו מניחים הנחות המנהלות את חיינו כמחנכים מבוגרים, גם כהורים. אנו נוטים שלא להעריך במידה מספקת יכולות של ילדים, לא מאפשרים להם לשחק ברעיונות, לחקור אותם ולפתחם. חמור מכך, אנו לא מאמינים שהם מסוגלים לחשוב באופן מופשט, אף על פי שחשיבתם החופשית מזכירה, לעתים קרובות, את אופן החשיבה של גדולי הפילוסופים".

 

נגד תשובות סגורות

אחת השגיאות הגדולות שמבוגרים, ובכלל זה מחנכים, עלולים לעשות, היא לקבוע לילדים תחום מוגבל שרק בו הם יכולים להתנהל. מבוגרים שלוקים בטעות כזו מציעים לילדים תשובות סגורות, הנועלות אותם בתוך עולם של מושגים המכיל "את ההיגיון המרכזי שהניע את מערכת החינוך להתמסר לתוכניות לימודים סדורות, ארוזות, חד־ערכיות, בלי ריבוי פרספקטיבות ובעצם בלי ריבוי בכלל. הסגירות הזאת שירתה במהרה גם את מדיניות ההערכה והמדידה שישראל זינקה אליה והתמכרה לה, עד שהזניחה את הפתיחות ואת המחשבה הפתוחה".

בניגוד לכך, יישום של התוכנית פילוסופיה עם ילדים יכול לעודד יצירתיות ועצמאות, כפי שמוכח במחקרים הנערכים ברחבי העולם, וגם להפחית מתחים בין אנשים ולמלא את הצורך בדיאלוג בעל ערך.

מרוויחים נוספים מיישומה של התוכנית יכולים להיות המורים, שעבודתם תיהפך למעניינת, מאתגרת ויצירתית יותר משום שהם יידרשו לאלתר ולקיים דיאלוג משמעותי עם התלמידים ולא יוכפפו לתוכניות לימודים נוקשות ולטקסטים קבועים.

 

פילוסופיה כציוד הכרחי לכל אדם

לפי פרופ' נמרוד אלוני, המתמחה בפילוסופיה של החינוך, במחשבה הפילוסופית גלום פוטנציאל עצום, ויש להצר על כך שאינו מנוצל במערכת החינוך הישראלית. "חרף העובדה שהפילוסופיה או ההתפלספות נחשבת לאחד המאפיינים המגדירים והמבחינים של האנושיות — ביכולת הדיבור התבוני שמקופלת במילה העברית 'הוגה' ובמילה היוונית 'לוגוס', אין לה כמעט זכר בתוכנית הלימודים", כתב בכתב העת גילוי דעת, "ואף על פי שגישה פילוסופית נחשבת בקרב הציבור המשכיל ל'ציוד' הכרחי לכל אדם לכל אורך החיים — היא מודרת משערי בית הספר".

ד"ר קיזל סבור כי הסיבה לאי מימוש הפוטנציאל הזה נעוצה בכך שהמערכת חוששת מהילד היודע לשאול, ולכן "מבקשת להציבו על הסרגל הפיאז'אני של ההתפתחות הפסיכולוגית, העדיף עבורה על הסרגל החברתי של לב ויגוצקי. פחד זה ברא את מדרגות ההתפתחות ואת הדיבור הגס והאלים, לעתים, על פוטנציאל, על יכולת וגם על חוסר יכולת. המורים הפכו לאדריכלי תקרות הזכוכית של הילדים. הם ממקמים אותם, בבהירות מדעית, בין סרגלי אמירות חסרות־שחר ומקבעים אותם בהיגדים הנמזגים לתעודות רשמיות, שממסגרים אותם בתודעה סטטיסטית כוזבת, שבמרכזה הפחד מהשאלה שתשבור חלילה את תקרת הזכוכית. המורים שלנו לכודים כבר שנים בשיח קורבני, שבמרכזו עמדה נחותה של ציבור מוכה, חבול, מאוכזב, פגוע ובעיקר ממורמר ומצוקתי, והפכו לקהילת פריפריה מובלת וצלובה, שמקרבנת תלמידים. קהילה זו התמסרה בהתלהבות חסרת פשר לשיח האינסטרומנטלי של מדיניות המבחנים והציונים".

 

בוז לפילוסופיה

המאמר מביע חשש כי גישה כזו תיצור שיח משתק שבו יתרכזו עיקר המאמצים בניסיונות לשכנע את התלמידים שכדאי להם להתמסר לכללי המערכת וכי רק כך יצליח בחיים. "מורים שכבר מצאו את התשובה בקורבנוּת לא יכולים לאפשר לתלמידיהם לחשוב דרך שאלות. הם לעולם לא יתחילו שיעור בשאלה אלא מיד בתחילתו יעניקו את התשובה, את ההגדרה המדויקת, היחידה, זו שתוביל להצלחה בבחינה הקרובה, ל'הצלחה בחיים'. הם פוסלים את השאלה בזלזול נורא ודבקים, כמעט מתמסרים, לנראטיב המוביל את משרד החינוך ואת המדינה לסרגלי המדידה וההערכה, כתשובה ניצחת לכל השאלות שבחיים".

לפילוסופיה רוחשים בוז, ומעדיפים על פניה מבחנים חיצוניים, גישה כמותנית, הישגיות מדומה, תחרותיות וגרפים.

לעומת זאת, הוראת פילוסופיה יכולה לשבור את ההיררכיה החינוכית המוכרת, שבה המפקח נמצא מעל למנהל שנמצא מעל למורים שנמצאים מעל תלמידיהם הפאסיביים והנאנקים תחת עולו של ממסד אוסר ומצנזר.

המאמר ב"הארץ" מסיים באזהרה כי ראיית החינוך כהכנה מתמדת לקראת מבחנים סטנדרטיים וההתמכרות לציונים ימשיכו לחסום את דרכה של הפילוסופיה לבית הספר, וכך תוחלף אהבת החוכמה במספרים ובגרפים והאיכות המדומה בחתירה עקרה וכושלת למיקום גבוה במבחנים בינלאומיים.