מס"ע - פדגוגיה של החומר האפל: מחשבות של מורה ותלמידה על הוראת הספרות
פורטל תוכן בהוראה והכשרת מורים
31.05.18 לינק   

פדגוגיה של החומר האפל: מחשבות של מורה ותלמידה על הוראת הספרות

מהמדור: הוראת תחומי הדעת

ארז, א' ודודאי, ר' (2017). "פדגוגיה של החומר האפל: מחשבות של מורה ותלמידה על הוראת הספרות". בתוך: חינוך לאמנות: אתסטיקה ואתיקה, הוצאת מכון מופ"ת, תל-אביב

 

מאמר זה הוא פרי שיתוף פעולה בין רינה דודאי, מרצה לספרות בסמינר הקיבוצים, ובין איריס ארז, רקדנית וכוריאוגרפית. ארז היתה בנעוריה תלמידתה של דודאי בבית הספר התיכון. כעשרים שנה לאחר שנסתיים הקשר ביניהן כמורה ותלמידה נפגשו דודאי וארז במטרה להיזכר באירועים המשמעותיים בלמידת ספרות, אלה שהותירו בארז התלמידה חותם. זיכרונותיה של ארז עוררו אצל דודאי תובנות חדשות על תחום עיסוקה, הן בעבר כמורה לספרות והן בהווה כמורת מורים לספרות.

מהמפגש עלה כי בכוחם של שיעורי הספרות להפגיש את התלמידים עם החומרים האפלים של החיים: מצבים בלתי-מודעים או מודעים-למחצה ומצבי קיצון מבחינה מוסרית; כתוצאה מכך, מתחדדת רגישותם של התלמידים לקלוט פרטים קטנים ולהבחין בניואנסים וכן הם חווים קתרזיס – זיכוך או ניקוי המתאפשר בזכות צפייה בטוחה מבעד לתווך הספרותי בסיטואציות של רצח, גילוי עריות או קרבה למוות שאליהן נקלעות הדמויות. הספרות מחזקת גם את הרגישות לאחר ומעשירה את התודעה. בכך היא תורמת לחיים משמעותיים יותר הן מהבחינה האסתטית (הגברת היכולת לעבד קלט חושי וליהנות ממנו) והן מהבחינה האתית (התחשבות בזולת, סובלימציה של רגשות ודחפים שליליים).

לאתר הספר

לקריאה נוספת

כותב, קורא, תלמיד, מורה: ניתוח ביקורתי של ההתפתחויות בהוראת ספרות

מורה טוב אחד: מדוע לעולם לא אשכח את "פופ" שייבר

דודאי ביקשה לפנות לתלמידיה מן העבר הרחוק ולבחון יחד איתם מה היו שיעורי הספרות בשבילם. היא שמעה מהם כי שיעורי הספרות חשפו אותם למקום המסוכן של הספרות. למקום הלא שמור, שהאינו בהכרח מוסרי או "חינוכי" במובן המקובל. שיעורי הספרות, לדבריהם, חשפו אותם למקום המערער והמעורער, שבו ניתן לעבד חומרים אפלים בביטחון יחסי.

דודאי מגדירה את החומרים אפלים כדברים חבויים או אסורים: מה שנסתר מעינינו או מה שנחשב כטאבו: מצבי קיצון כגון גילוי עריות ורצח.

את החומרים האפלים במובן של חומרים חבויים מדגימה דודאי באמצעות דיון בשיר "בלילות הסתיו" של דוד פוגל:

בלילות הסתיו נופל ביערים

עלה לא נראה

ושוכב דומם

לארץ.

 

בנחלים יקפוץ הדג אל המים

והד נקישה לחה

יעל באופל.

 

במרחק השחור נזרעות דהרות

סוסים לא נראים

הנמסים והולכים

 

כל אלה ישמע ההלך העייף

ורעד יעבור

את בשרו.

 

לפי דודאי, השיר מבקש מהלומד לפתח התבוננות וקשב למה שסמוי, או כמעט סמוי, מהעין ומהאוזן: "התופעות המתוארות בכל בית הן תופעות מינוריות שייצוגן מינימליסטי, והן מתרחשות ספק בתחום הקליטה שלנו ספק מעבר לו. קריאה חוזרת של הבתים תגלה שמתרחש בהם מפגש על הגבול העדין שבין מציאות חיצונית אובייקטיבית ובין מציאות סובייקטיבית של חלום או הזיה".

כתוצאה מלימוד השיר, יכולים התלמידים לחדד את כושר ההתבוננות שלהם בעקבות שמותיר הלא נראה.

את החומרים האפלים במובן של חומרים אסורים מדגימה דודאי באמצעות דיון במחזה "אדיפוס המלך" מאת סופולקס. היא טוענת כי יצירות המופת מעמידות את גיבוריהן בעמדת מוצא של חציית גבולות, כדי לעמתם מעבר לגבולות כוחם עם מה שהם בסופו של דבר: בני אנוש שדינם נחרץ למות. כתוצאה מהקריאה והלימוד של יצירות אלה ניתן להגיע לקתרזיס: "אותו רגש מורכב של יראה וחמלה שאריסטו דיבר עליו, שמשמעותו הזדככות, התנקות. זהו מעין רגש תבוני המאפשר לנמעני הספרות לגעת בחומרים האפלים מעמדה שמורה ומוגנת, ולהגיע לתובנות מורכבות על טבעם כבני אנוש... הטקסט הספרותי משקף את הנורא מכול ומאפשר לנמען להתבונן בו ממרחב מוגן, ממרחק אסתטי השומר עליו שלא יישאב לתוכו".

דודאי מפרשת את מסעו של אדיפוס במחזה כמסע של גילוי עצמי הנענה לצו היווני העתיק, אך גם האנושי הכללי, "דע את עצמך". אדיפוס לא מגלה רק מי הרוצח, אלא גם מי הוא: בן מי הוא, מאין הוא בא ולאן מועדות פניו. "הידיעה הפנימית", כך דודאי, "מזמנת קשב מיוחד לכל אותם חומרים אפלים הסמויים מעינינו".

הדגש בהוראת פוגל הוא בניסיונו של המורה לפתח בתלמידיו את יכולת הקשב וההאזנה לדברים על גבול האין, שהם חמקמקים וכמעט בלתי מובחנים – בדומה אולי לטכניקות מיינדפולנס המקובלות במזרח הרחוק, או לברכה המפורסמת בשירה של רחל שפירא: "ברך לו עיניים גדולות ורואות / לתפוס בן כל פרח וחי וציפור / ולב להרגיש בו את כל המראות".

לעומת זאת, הדגש בהוראת סופוקלס אינו על עצם קליטת החומר, אלא על תוכנו הטעון מבחינה מוסרית: איסורים, טאבו, חציית גבולות.

בשני המקרים התוצאה היא הרחבת האני: דרך התבוננות בפרטים שקודם לא הבחנו בהם או באירועי קיצון וב"אחרים" שאמנם היוו חלק מחיינו או מחיי הנפש שלנו, אך לא העזנו להישיר אליהם מבט. "המרחק האסתטי", מסבירה דודאי", "שומר על הנמען מפני קרבת יתר למתואר ומפני מרחק רב מדי ממנו".

כך, הוראת הספרות מעניקה לתלמידים אפשרות לגעת בגבולי, באסור ובייצרי מבלי להיכוות וכן מטפחת את יכולתם להקשיב ולהבחין בדקויות.

תלמיד של דודאי בשם אורן פרבר, כיום מורה לפיזיקה, מאשר כי "שיעורי הספרות היו מגרש משחקים רחב ידיים שעזר לעדן את יכולת הקליטה ולחדד ניואנסים. וגם עזר לראות פרספקטיבה רחבה יותר מאשר האגו הקטנוני שלך. זה הפך את החיים ליותר מעניינים ועשירים [בזכות] ההליכה אל מעבר לטריוויאלי; החיפוש אחר הבנה שחודרת את מראיתם של הדברים; וההתרגשות שיש כאשר מבחינים נושא מסוים באופן שמחבר דברים אחרים שידענו זה מכבר, אך לא ראינו אותם כקשורים".

איריס ארז, גם היא תלמידה לשעבר וכיום רקדנית וכוריאוגרפית, מספרת כי בשיעור הספרות "עסקנו בטירוף, בלא מודע, במצבי קיצון ובדרמות גדולות של אנשים קטנים דרך 'הזר' של קאמי, 'פונדק הרוחות' של אלתרמן, סיפוריו הקצרים והאפלים של קפקא ועוד... [מהשיעורים על פוגל] למדתי על הניסיון לתפוס את הרגע, את הדבר שתמיד נמצא אבל חומק, נתפס ובלתי נתפס בעת ובעונה אחת; זוהי בדיקה של אסתטיקה שיש בה קצוות לא מעובדים המשמרים איזה רטט תמידי (הרעד העובר בבשר, כדברי פוגל)... האמנות מצליחה לחדור לחומרי הנפש הלא מעובדים ולהנגיש לנו אותם. המפגש הזה, על כל מורכבויות הנפש והעולם, אפשר לנו לעשות סובלימציה (עידון) לדחפים האפלים שלנו ולהוות מעין הכנה לחיים מוסריים. שפת האמנות שנחשפתי אליה בנערותי ושעל ברכיה התחנכתי, היא אותה שפה שאפשרה לי לשאול שאלות על הסדר הקיים, לערער עליו, לעורר בי רגש לצד חשיבה ביקורתית ולחפש מקורות יצירה מעבר לנגלה".