מס"ע - תנו לילדים לשחק
פורטל תוכן בהוראה והכשרת מורים
18.09.13 לינק   

תנו לילדים לשחק

מהמדור: מדיניות בחינוך

גריי, פ' (2013). תנו לילדים לשחק. Aeon. תרגום מלא לעברית: אתר אלכסון

 

עיקרי המאמר

  • משחקים מלמדים להתפשר ולהתמודד עם רגשות כמו פחד וכעס
  • מבוגרים שהרבו לשחק בילדותם מיטיבים להשתלב בעולם העבודה
  • בתי הספר הנוקשים במזרח הרחוק נכשלים בייצור בוגרים יצירתיים
  • מניעת משחק מילדים מגבירה נרקיסיזם, חרדה, דיכאון ואובדנות

 

היכן מתבצע החינוך היעיל והחשוב ביותר? בבית הספר? לא לדעתו של פיטר גריי, פסיכולוג אבולוציוני ומרצה בכיר לפסיכולוגיה בבוסטון קולג'. לטענת גריי, החינוך הטוב ביותר מתבצע דווקא במשחקים בשכונה ללא השגחת מבוגרים, משחקים שבהם לומדים הילדים כישורים חברתיים שונים שעתידים לסייע להם בחייהם יותר מכל חומר שנלמד במערכת החינוך הרשמית או בחוגים שונים. אלא שבחמישים השנה האחרונות הצטמצם מאוד מספר השעות שהילדים מבלים במשחקים בשכונה או בתחביבים שונים, במטרה לפנות מקום לשעות לימודים ארוכות יותר, להכנת שיעורי בית רבים ובחוגים בפיקוח מבוגרים. הורים רבים בימינו חוששים להתיר לילדיהם לצאת החוצה ולשחק עם ילדים אחרים הרחק מהבית וללא השגחה, וכך הסתיים לו תור הזהב של המשחק החופשי: אותה תקופה במחצית הראשונה של המאה העשרים שבה כבר לא נדרשה עבודת ילדים אך המגמות שתוארו לעיל, כמו גם ההתמכרות לבהייה בודדת במסכים (שאותה גריי אינו מזכיר), עדיין לא תפסו את מקומן.

המאמר המלא בעברית באתר אלכסון

המאמר המלא באנגלית באתר Aeon

לקריאה נוספת

אם בתי ספר באמת היו מתעניינים במחקר, התלמידים היו משחקים שחמט

"המורים רוצים לשחק בשיעורים"

סקירה לגבי למידה מבוססת משחק

הדעיכה בכמות הזמן המוקדשת למשחק עם ילדים אחרים התרחשה במקביל לעלייה בהפרעות נפשיות כחרדה, דיכאון ונרקיסיזם (התרכזות מופרזת בעצמי וירידה ביכולת לגלות אמפתיה לזולת). לפי גריי, "ילדים אינם לומדים את הכישורים והערכים החברתיים האלה בבית הספר כי בית הספר הוא סביבה אוטוריטרית, לא דמוקרטית. בית הספר מעודד תחרותיות, לא שיתוף פעולה; והתלמידים אינם חופשיים לקום ולעזוב כשאחרים לא מכבדים את צרכיהם ורצונם". העלייה בהפרעות הנפשיות, טוען גריי, נובעת בעיקר צמצום החופש שלהם. לכן, יש להעניק לילדים יותר זמן והזדמנויות למשחק, בניגוד למגמה השולטת בקרב קובעי מדיניות בחינוך המבקשים להאריך את ימי הלימודים.

 

המשחק אינו מנוגד ללמידה

גריי יוצא נגד התפיסה המעמידה את המשחק כמנוגד ללמידה, משום שהוא סבור כי במהלך משחקים, ובמיוחד כאלה הנערכים ללא פיקוח מבוגרים, מתרחשת הלמידה החשובה ביותר. לדבריו, כל גורי היונקים מרבים לשחק, משום שהמשחק נוצר על ידי הברירה הטבעית כאמצעי המאפשר לחיות לתרגל ולפתח את הכישורים הדרושים לשרוד ולהתרבות. תיאוריית התרגול והלמידה באמצעות משחק מסבירה מדוע הגורים משחקים יותר מהבוגרים (הם צריכים ללמוד דברים רבים יותר) ומדוע חיות התלויות פחות מאחרות באינסטינקטים טהורים, ויותר בלמידה, משקיעות זמן רב יותר במשחק. כך, גורי טורפים משחקים במארבים ומרדפים, בשעה שגורי נטרפים משחקים בבריחה ובהתחמקות. בני אדם, כמובן, משחקים יותר מכולם. בכל תרבות משחקים הילדים במשחקים המקנים את הכישורים הספציפיים הדרושים לתפקוד בחברה שלהם, מרעיית בקר ועד מונופול. המחקר האנתרופולוגי מגלה כי בחברות שמקיימות אורח החיים של ציידים-לקטים, בדומה לאדם הקדמון, מקובל כי הילדים משחקים ללא הגבלה, וכי איש אינו מצפה מהם לבצע עבודה רצינית עד שהם בסוף שנות העשרה שלהם.

 

מבוגרים שהרבו לשחק בילדותם מיטיבים להשתלב בעולם העבודה

גריי מתאר את בית הספר החריג סאדברי ואלי, ליד מסצ'וסטס, שבו הילדים יכולים לעשות כל מה שהם רוצים כל היום, פרט להפרה של השקט והסדר. לדבריו, בוגרי בית הספר מיטיבים להשתלב בעולם המבוגרים, ובכלל זה בעולם העבודה, והדבר מלמד כי גם כשעוזבים אותם לנפשם הילדים מפתחים כישורים מועילים. עלותו של בית הספר הזה, טוען גריי, היא פחות מחצי מעלותם של בתי ספר ציבוריים רגילים.

 

מדוע נכשלים בתי הספר במזרח הרחוק

בתי הספר הרגילים מכשירים אנשים שטובים בשינון תשובות לשאלות (כמו במבחנים) ואנשים שממלאים בצייתנות את מה שאומרים להם לעשות, בלי לעצור ולחשוב. אלא שלפי גריי זה לא מה שדרוש לחברה ולתרבות המשתנות במהירות; תחת זאת, מה שדרוש לנו הם אנשים ביקורתיים, חדשנים, מקוריים ובעלי יוזמה – תכונות שמשחק בלתי מפוקח עם חברים מקנה ביעילות גדולה יותר מאשר לימודים קונבנציונליים. בעיקר מזהיר גריי מהשאיפה לחקות את בתי הספר האסיאתיים, שמייצרים אומנם תלמידים היודעים להשיג ציונים טובים, אבל נכשלים בטיפוח בוגרים יצירתיים ובעלי תשוקה ללמידה.

במאמר תחת הכותרת "המבחן שבתי הספר הסיניים ממשיכים להיכשל בו" שהתפרסם בוול סטריט ג'ורנל, כתב ג׳יאנג שואה צ׳ין, איש חינוך סיני בולט: "כישלונותיה של שיטת השינון מוכרים היטב: העדר כישורים חברתיים ומעשיים, מחסור במשמעת עצמית ודמיון, העדר סקרנות ותשוקה ללמידה.... כשהציונים האלה [במבחנים הבינלאומיים כגון מבחני פיז"ה] ירדו, נדע שאנחנו מצליחים לשנות [לטובה] את בתי הספר של סין".

יונג דז׳או, מרצה אמריקאי לחינוך שגדל בסין ומתמחה בהשוואה מערכת החינוך הסינית לזו האמריקאית, מציין מונח מקובל בסין שמתייחס לבוגרי בתי הספר: gaofen dineng , שמשמעותו "ציונים גבוהים אבל יכולת נמוכה". מכיוון שהתלמידים מבלים כמעט את כל זמנם בלימודים, אין להם הזדמנויות להיות יצירתיים, לנקוט יוזמה או לפתח כישורים פיזיים וחברתיים: בקיצור, אין להם הזדמנויות לשחק.

 

יצירתיות, סקרנות ותשוקה

גריי מזהיר כי ככל שמטילים על ילדים יותר שיעורי בית, כך פוחתת היצירתיות שלהם. לדבריו, המחקרים מראים כי "ילדים נעשו פחות אקספרסיביים רגשית, פחות נמרצים, פחות דברנים ופחות ורבליים. יש להם פחות הומור ופחות דמיון. הם יותר שגרתיים, פחות מלאי-חיים ומלאי-תשוקה, פחות מהירי תפיסה. יש נפילה ביכולתם לקשר בין דברים מנותקים לכאורה, לבצע סינתזות ולראות את הדברים מנקודת מבט שונה".

הפתרון לא יכול לבוא בתחומי בית הספר. כפי שהראתה הפסיכולוגית תרזה אמביל, מרצה בבית הספר למנהל עסקים של הרווארד, בספרה Creativity In Context: Update To The Social Psychology Of Creativity ובניסויים רבים, הניסיון להגדיל את היצירתיות בעזרת תגמולים או תחרויות שיראו מי הכי יצירתי, משיג את התוצאה ההפוכה. קשה לאנשים להיות יצירתיים כשהם דואגים מה אנשים אחרים חושבים. בבית הספר, פעילויותיהם של ילדים נמדדות כל הזמן. בית הספר הוא מקום טוב ללמוד בו איך לעשות מה שמישהו אחר רוצה שתעשה; הוא מקום נורא לטפח בו יצירתיות.

המשחק מלמד להתפשר ולהתמודד עם רגשות כמו פחד וכעס

סוד יעילותו של המשחק כדרך לרכישת כישורים חברתיים טמון לדעת גריי בכך שהוא וולונטרי – כלומר באפשרות של המשתתפים להצטרף ולפרוש ממנו כרצונם: "המְשַחקים תמיד רשאים לפרוש, ואם הם לא מרוצים הם אכן יפרשו. כל מי שמשתתף במשחק יודע את זה, ולכן המטרה, מבחינת כל שחקן שרוצה לשמר את המצב הזה, היא לספק את הצרכים והרצונות שלו, אך בה בעת לספק גם את אלה של השחקנים האחרים, כדי שהם לא יפרשו. משחק בחברה כולל משא ומתן ופשרות... כדי ליהנות במשחק בחברה יש להיות נחרץ, אך לא שתלטן; וזה נכון לכל היבטי החיים בחברה. צפו בכל קבוצת ילדים בשעת משחק ותראו הרבה משא ומתן ופשרות. ילדי גן שמשחקים במשפחה משקיעים זמן רב יותר בהבנת הכללים מאשר במשחק עצמו. יש לדון בכל דבר ודבר – מי יהיה האימא ומי התינוק, מי מקבל אילו אביזרים ואיך הדרמה תיפרש".

המשחק, כותב גריי, מלמד גם כיצד להתמודד עם רגשות שליליים עזים כגון פחד וכעס: "חוקרים שעוסקים במשחק בין חיות טוענים שאחת המטרות העיקריות של המשחק היא לעזור לגורים ללמוד איך להתמודד רגשית (וגם פיזית) עם מצבי חירום... כשילדים משחקים בחופשיות, הם עושים את אותו דבר, מה שמלחיץ את האימהות שלהם. הם מציבים את עצמם במצבים מפחידים בכוונה להגיע למידת הפחד הרבה ביותר שהם מסוגלים לשאת וכך ללמוד להתמודד עם הרגש הזה. משחק כזה תמיד מונחה על-ידי המְשַחקים, הוא לעולם לא נכפה על-ידי דמות סמכות. אכזרי לכפות על ילדים לחוות פחדים שהם לא מוכנים להם, כפי שמורים להתעמלות עושים כשהם דורשים מכל הילדים לטפס על חבלים. במקרים האלה התוצאה עשויה להיות פניקה, מבוכה ובושה, מה שמוריד את סף הסבל שלהם, לא מגביה אותו... ילדים חווים גם כעס בשעת המשחק. כעס מתעורר בעקבות דחיפה מקרית או מכוונת, הצקה או הפסד בוויכוח. אבל ילדים שרוצים להמשיך לשחק יודעים שעליהם לשלוט בכעס שלהם, להשתמש בו בחוכמה בניסיון לעמוד על שלהם, ולא להשתלח. התפרצויות כעס עשויות לעבוד עם הורים, אבל הם לא יעבדו עם חברים למשחק. יש ראיות לכך שגורים של מינים אחרים לומדים לווסת את הכעס והתוקפנות שלהם בעזרת משחק בחברה".

מניעת משחק מגבירה חרדה, דיכאון ואובדנות

את מאמרו מסיים גריי באזהרה חמורה. לדבריו, חוקרים גידלו קופים ועכברושים צעירים באופן שלא יחוו משחקים, והתוצאה היא נכות רגשית, קפיאה בפחד או תוקפנות בתגובה לסביבה חדשה או למפגש עם קופים ועכברושים בלתי מוכרים. לדברי גריי, "בעשורים האחרונים אנחנו כחברה מבצעים ניסוי למניעת משחק בילדים שלנו. הילדים של היום אינם מנועים לחלוטין ממשחק, כמו העכברושים והקופים בניסויי החיות, אבל הם משחקים הרבה פחות מאשר ילדים לפני שישים שנה, והרבה, הרבה פחות מאשר ילדים בחברות ציידים-לקטים. התוצאות, אני חושב, ברורות. מניעת משחק אינה טובה לילדים. בין השאר, היא מגבירה חרדה, דיכאון, אובדנות, נרקיסיזם ואובדן יצירתיות. הגיע הזמן להפסיק את הניסוי".

שליחת תגובה

  (הכתובת לא תוצג באתר)
בטל שלח