מס"ע - אמפתיה לעומת רפלקציה ביקורתית: התמודדות עם עדויות ניצולי שואה בכיתות לימוד בישראל
פורטל תוכן בהוראה והכשרת מורים
10.04.18 תקציר   

אמפתיה לעומת רפלקציה ביקורתית: התמודדות עם עדויות ניצולי שואה בכיתות לימוד בישראל

מהמדור: הוראת תחומי הדעת

Naishtat-Bornstein, L. & Naveh, E. (2018). Empathy vs. critical reflection: Encountering Holocaust testimonies in an Israeli classroom. Journal of International Social Studies, 8, 1, 4-36

 

רקע

"אחרי אושוויץ, כתיבת שירים היא מעשה ברברי", טען ההוגה היהודי-גרמני תיאודור אדורנו. בפרפרזה ניתן אולי לומר כי אחרי אושוויץ, הוראת היסטוריה היא מעשה קשה ביותר, שבמידה רבה נועד לכישלון, ודאי בישראל אשר בראשית שנותיה הדחיקה את השואה ולעתים אף התנכרה לסיפוריהם של הניצולים. מאז משפט אייכמן בראשית שנות השישים השתנתה הגישה, וכיום הוראת השואה בישראל נשענת במידה רבה על סיפורי ניצולים, באופן שהופך את הלומדים למעין עדים בעצמם; גישה זו מודגמת במובהק בטיולים למחנות ההשמדה בפולין, שם מאזינים התלמידים לסיפורי הניצולים באתרים שבהם התרחשו הזוועות.

לפי מחקר זה, בכיתות הלימוד מתייחסים לעדויות הניצולים כאל מקור מקודש ומוחלט, שנושא אמת בלתי ניתנת להכחשה. התשוקה להשיג מעורבות רגשית, ובצדה החשש מפני הדחקה או הכחשה של הזוועות, הניעו מורים לזנוח כלים ביקורתיים כאשר מדובר בעדויות של ניצולי שואה. עם זאת, הוראת היסטוריה מדגישה את המושג פדגוגיה ביקורתית, אשר במסגרתה מפתחים התלמידים את היכולת לבחון בסקפטיות מסוימת את האינטרסים של אינפורמנטים, את ההקשר והסיטואציה – ובכך לרכוש תובנה באמצעות לימוד של הנסיבות ההיסטוריות והצלבת מקורות. בגישה זו, העיצוב של ידע היסטורי דורש ממד אנליטי וביקורתי.

שאלת המחקר

מאמר זה בחן את טענתה של החוקרת ליאורה גובקין מ-2015, לפיה הבנה אמפתית כשלעצמה "אינה בהכרח האסטרטגיה הפדגוגית הטובה ביותר העומדת לרשותנו בבואנו ללמד על טראומה היסטורית... הבנה האמפתית המבוססת על הזדהות יוצרת בעיות אפיסטמולוגיות ואתיות כאשר מלמדים על טראומה".

מחברי המאמר ראו בכיתות הלימוד מיקרוקוסמוס של החברה הישראלית, וביקשו לשפוך בכך אור על הדרך שבה זיכרון השועה נתפס בישראל כיום. מחקרם בוחן כיצד מתכשרים להוראה בישראל מפרשים ומלמדים עדויות על השואה, תוך שימוש בשילוב של אמפתיה ופדגוגיה ביקורתית. זאת, ברוח התפיסה לפיה לימוד שיש בו מעורבות רגשית מכירה בתגובה רגשית כמקור חשוב ושברירי של ידע ומספק הזדמנויות מובנות לניתוח של רגש מבלי לנצל את הפגיעות הרגשית של התלמידים.

ממצאים

מחקר זה מצא כי נטייתם הראשונית של תלמידים ישראלים הלומדים על השואה, היא להעדיף ידע אישי וחקירה רגשית על פני פרספקטיבה ביקורתית ולימודים אקדמיים. עם זאת, ניתן לטפל בדיכוטומיה הזו בקורסים שבהם התגובות הרגשיות משמשות כנקודת מוצא ללימודים ביקורתיים ואקדמיים, וזאת תוך שילוב בין גישות ואמונות מחיי התלמידים ובין ידע המבוסס בהקשר כללי. בדרך זו, הצליחו התלמידים לחרוג מעבר להזדהות מוחלטת עם קורבנות השואה ופיתחו יכולת למזג איתם אופקים (כלשונו של הנס גיאורג גדמר בספרו "אמת ומתודה") תוך פתיחות אל האחר.

המחקר מצא כי ההזדהות הרגשית והאישית יכולה להיות נושא פורה ללימודים רפלקטיביים, באשר היא מאפשרת לתלמידים לחרוג אל מעבר לתגובות פסיביות ועקרות לשואה כגון רגרסיה טראומטית, אימה ויראה. גישה כזו מעודדת אותם להיות סוכנים אקטיביים, והדבר יכול לשמש נקודת מוצא יעילה ללימודי שואה ולהכשרת מחנכים בתחום השואה.

 

למאמר באנגלית

לקריאה נוספת

היהודיה שלהם: מותר ואסור בעדויות על השואה

מחקר ספרי לימוד ישראל-גרמניה ככלי בידי מקבלי החלטות בתחום מדיניות החינוך

 

 

שליחת תגובה

  (הכתובת לא תוצג באתר)
בטל שלח