מס"ע - "המדע החלש": הרוח והמדעים
פורטל תוכן בהוראה והכשרת מורים
21.03.18 סיכום   

"המדע החלש": הרוח והמדעים

מהמדור: תפיסות ותיאוריות פדגוגיות

פרוגל, ש' (2017). "המדע החלש": הרוח והמדעים, גילוי דעת, 12, 117-93

 

מדעי הרוח נמצאים במשבר בישראל ובעולם כולו: מספר הסטודנטים הנרשמים ללימודים במדעי הרוח נמצא בירידה תלולה וכתוצאה מכך מבוטלים קורסים רבים, ולעתים אף נסגרות מחלקות שלמות. משבר זה משקף בין השאר את ערכי החברה המערבית הקפיטליסטית המודרנית ואת סדר העדיפויות שלה, ובראשם הצלחה כלכלית ותועלת מעשית. ואולם, האם באמת אין כל תועלת מעשית במדעי הרוח? האמנם ניתן להסתדר בלעדיהם או שמא הם יכולים למלא תפקיד שאין בכוחם של מדעי הטבע ומקצועות לימוד אחרים למלא?

מאמר זה משרטט את תרומתם הייחודית של מדעי הרוח, וטוען כי רק הם יכולים לספק משמעות והנחיה מוסרית, עניינים שאף חינוך אינו שלם בלעדיהם.

 

לקריאה נוספת

 לא למטרות רווח: מדוע הדמוקרטיה זקוקה למדעי הרוח

דו"ח מצב מדעי הרוח בישראל – 2016

 

לפי מחבר המאמר, פרופ' שי פרוגל, הצלחת מדעי הטבע המודרניים לייצר טכנולוגיה שהביא קדמה ורווחה גרמה לרגשי נחיתות אצל אנשי רוח רבים שניסו לחקותם, במקרים רבים בצורה מביכה, שמסלקת את העניין האתי ברוח האנושית לטובת השגת אובייקטיביות מדומה. כך למשל בגישות הפוזיטיביסטיות לחקר ההיסטוריה או במחקרים קוגניטיביים בתורת הספרות. לטענת מחבר המאמר, רק התנגדות למגה זו עשויה לשקם את מעמדם של מדעי הרוח: התנגדות זו חייבת להתבסס על הכרת ההבדל העקרוני בין חקר עולם הטבע החומרי, כהוויה נטולת משמעות, לבין חקר הרוח האנושית, כהוויה נושאת משמעות.

 

אכזבתו של סוקרטס

סוקרטס גרס כי חקר הטבע אינו מסביר לשם מה דברים קיימים, אלא רק מציע היפותזות שונות לדרך שבה הם מתקיימים. היפותזות אלה אינן רק מתחלפות חדשות לבקרים, אלא מיוסדות על הבנה לא נכונה של המושג סיבה. סיבה אינה התנאים שמאפשרים את קיומה של דבר אלא מה שהביא אותו להיות קיים דווקא בצורה שהוא קיים. לא העצמות והגידים גורמים לאדם לעשות את מה שהוא עושה ולהיות היכן שהוא נמצא, אלא הם רק מאפשרים לו לעשות ולהיות. את הסיבה למעשיו ולהתנהגותו הוא השכל הבלתי נראה והבלתי חומרי, שאינו מעניינם של מדעי הטבע הפיזיקליים. הכוח המניע אינו יכול להיות החומר, שהוא יסוד פסיבי, ולכן הוא מוכח להיות רוח (=שכל), שהיא היסוד האקטיבי.

 

בייקון: תפיסת האמת הכפולה

מנקודת מבט מודרנית ניתן לומר שאת החלק הראשון של המתודה של סוקרטס אימצו מדעי הטבע, ואילו על החלק השני ויתרו. חשיבה באמצעות היפותזה מושגית החליפה את הדרך הסיפורית שאפיינה את מדעי הטבע כל עוד הם היו קרובים למיתוסים. את קריטריון האמת הוודאית החליף במדעי הטבע המודרניים הקריטריון הפרגמטי, או כפי שניסח זאת פרנסיס בייקון: ידע הוא כוח. ההיפותזה המוצלחת הופכת להיות זו שמאפשרת לנו להשתמש בצורה מוצלת במציאות וכך הושלם המעבר ממדע של אמת למדע של כוח. ואולם, מדעי הרוח אינם מוכנים לוותר על תשוקת הרוח לאמת לשם תכלית של כוח וזו יכולה להיות המשמעות הראשונה של היותם "מדע חלש".

 

ויקו: המדע החלש?

לפי ההוגה האיטלקי ג'מבטיסטה ויקו בספרו "המדע החדש" (1725), עולם בני האדם, שמתאפיין בקיום חברתי, מצביע על כך כי אין די בחוקי הטבע החומריים כדי להסביר את העולם שאנו חיים בו. המטפיזיקה לבדה – כלומר חקר השכל או התבונה הבלתי חומריים והבלתי נתונים לחושים – עשויה לאפשר להשלים את הידע האנושי לכלל שיטה שלמה; כך, בעזרת המטפיזיקה ניתן להגיע לידע מדעי של העולם, לרבות עולמם של בני האדם. נקודת המוצא של ויקו היא הגילוי בדבר יכולתו של האדם לרסן את דחפיו הגופניים. דבר זה מעיד לדעתו על חירות הרצון של האדם ועל יכולתו לפעול לפי מידת הצדק ולא רק בכפוף לחוקי הטבע החומרי. לכן אין די במדעי החומר כדי להסביר את התנהגות האדם, בדומה למה שסבר סוקרטס. מטרת מחקרו של ויקו היא גילוי החוקים שמאפשרים לבני האדם קיום חברתי.

 

קאנט: הטבע והרוח

לפי עמנואל קאנט, החשיבה העיונית והתבונה העיונית, שעוסקות בהכרת הטבע, כפופות לחשיבה המעשית ולתבונה המעשית, שעניינן האתיקה האנושית, מפני שהאתיקה היא שמספקת לחשיבה העיונית את ההיגיון שמאחוריה. גם תפיסות החושים הבסיסיות ביותר מציגות לפנינו מושאים שאנו לוקחים חלק ביצירתם. תודעתנו אינה מראה המשקפת את המציאות, אלא פעילות אקטיבית הקובעת את צורת המושאים שמופיעים בה (זכרו את דבריו של סוקרטס על היותם של השכל והרוח יסוד אקטיבי). לפי קאנט, ביסוד המוסר האנושי נמצאת החשיבה האנושית. בעוד הידע על עולם הטבע נשען גם על תפיסותינו, שאת מושאיהן אנו קובעים רק באופן חלקי, המוסר נקבע באופן מוחלט על ידי התבונה האנושית. כל שיפט מוסרי מיוסד על יכולתנו לחשוב את האוניברסלי מכל: "עשה מעשיך רק לפי אותו הכלל המעשי אשר בקבלך אותו, תוכל לרצות גם כן כי היה לחוק כללי" (קאנט 1989, 78).

 

הוסרל: הטעות של מדעי הטבע

הפילוסוף הגרמני-יהודי אדמונד הוסרל (1938-1859) טען כי למדעי הטבע אין בלעדיות על שיטתיות או על מדעיות. לדבריו, מלחמת העולם הראשונה והשלכותיה חשפו את החלל האתי שבו הותירו מדעי הרוח את האדם בוותרם על עיסוק בשאלות של משמעות מאחר שנתפסו כלא מדעיות. הדור הצעיר, טען הוסרל, פיתח יחס עוין כלפי מדעים שאינם יודעים לומר דבר לנוכח מצוקת הקיום שאליה נקלעו, שדרה התייחסות לשאלת משמעות הקיום האנושי (הוסרל 1996, 35).

לפי הוסרל, המתודה של מדעי החברה (ניסויים, תצפיות, מדידות ואימוץ המתמטיקה כיסוד המדע) התחילה לתפוס מקום מרכזי יותר ויותר במדעים ולהחליף את תבונת האדם במחשבה ללא חושב. כך סולקו ממרחב החשיבה המדעית נושאים חיוניים לחיים האנושיים שאינם מתאימים למתודה האובייקטיבית והודחו לשוליים: האדם איבד את אמונתו במחשבתו וכך איבד את האמונה בעצמו. כך נדחה כל מה שאינו אובייקטיבי או מדיד כבלתי ממשי, ואוזניהם של מדעני הטבע נאטמו מלשמוע על היבטים של המציאות שאינם מדידים או אובייקטיביים. מה שיכול וצריך להציל מאטימות זו לפי הוסרל הוא הדיבור היומיומי מעולם החיים, זה שעוסק במציאות החיים היומיומית של האדם. על בסיס מחשבה זו הציע הוסרל את הפנומנולוגיה כמדע ראשוני של הדרכים השונות שבהן מופיע עולם החיים בתודעה האנושית. מדע זה אינו פחות שיטתי מהמדע האובייקטיבי, אך אינו מתעסק בתוכני האובייקטים של ההכרה אלא בצורותיה, לרבות אלו ששוכנות ביסוד ההכרה המדעית. על מדעי הרוח לספק "הרהור קיומי" שניצב ביסוד המשמעות שמעניק האדם להיבטים שונים בעולם החיים, כולל המדע האובייקטיבי עצמו.

 

גדאמר: או אמת או מתודה

בניגוד למחשה שמובילה את מדעי הטבע ויוצרת זיקה חזקה בין מתודה לאמת, ניסה ההוגה הגרמני הנס-גיאורג גדאמר (2002-1900) לשכנע דווקא משום שמדעי הרוח עוסקים בפרשנות ואינם כפופים למתודה נוקשה או מחייבת אחת, הם שומרים על זיקה להבנה ולאמת, שעליה מדעי הטבע ויתרו. המתודה מחליפה את הצורך בהבנה ובאמת וממירה מושגים אלה בתקפות ובביצוע, התאוריה המדעית מתוקפת או מופרכת לאור הממצאים ואינה בבחינת הבנה של הממצאים.

גדאמר יצא נגד סחף זה והציג למדעי הרוח למצוא את דרכם מתוך זיקה להיסטוריה ההומניסטית ולא בניסיון להידמות למדעי הטבע. אל לעוסקים במדעי הרוח לחפש אחר מתודות אלא להבין היטב את פעולת הפרשנות, שלדידו של גדאמר שוכנת ביסוד ההבנה האנושית ואף מבטאת את מהות ההוויה האנושית. פעולת הפרשנות, ההרמנויטיקה, יכולה ללמד אותנו על הקיום שלנו. אין זה תהליך פורמלי, מפני שאין הוא מתבצע מתוך ציות לכללים קבועים מראש (מתודה) אלא על תנועה רצוא ושוב בין ההבנות המוקדמות של הפרשן לבין האירוע או הטקסט, בתהליך של מיזוג אופקים שבו הופך הפרשן את מושא הפרשנות (הטקסט או האירוע ההיסטורי) למשמעותי עבורו. דבר זה חל גם על הפרשנות של יצירת אמנות: אף אם משתמשים בתאוריה לשם פרשנות, אין התאוריה יכולה להחליף את היצירה או להתעלות מעל האמת שהיא מבטאת. גדאמר הצביע כל כך שהחיפוש אחר מתודה במדעי הרוח שגוי ומסלף את תפקידם החשבו בקידום ההבנה של האדם. הוא קושר משימה זו לחינוך ההומניסטי, בעיקר דרך מושג הבילדונג הגרמני, כתפיסה חינוכית של התפתחות אינטלקטואלית ותרבותית.

 

המדעים והרוח: משמעות ולא אובייקטיביות

מחבר המאמר מבקש לטעון כי מדעי הטבע אינם הדגם הבלעדי למדע. מדע איננו בהכרח אמפירי ושואף לאובייקטיביות, אלא מבטא את התשוקה להבנה שיטתית של האדם את עולמו. שליטותם של מדעי הטבע המודרניים בתחום הידע האנושי הביאה אותם לטעות ולזהות את המתודה שלהם עם הממשות עד כדי דחיית כל מה שאינו יכול להופיע כאובייקט מדיד בטענה שאינו ממשי, ובימינו עד לסילוק הרוח על ידי המוח. ההיסחפות של מדעי הרוח אחריהם וכניעותם למגמתם של מדעי הטבע הסיטה אותם מדרכם, וגרמה להם לאבד את תפקידם האפיסטמולוגי והאתי. ואולם, יש להבין שגם מדעי הטבע הם ביטוי של הרוח האנושית ולא של עולם העבודות. המדעים עצמם אינם אובייקטיביים, במובן זה שהם אינם עבודות אמפיריות אלא הפשטות חסרות ממשות אמפירית: האם חוק טבע הוא בבחינת אובייקט? מהי ממשותו?

הלוגיקה והמתמטיקה, כפי שלימד קאנט, צריכות לזקוף את הצלחתן למחיר הכבד שהן הסכימו לשלם, והוא התנתקותן מעולם החיים לטובת עולם המחשבה של צורות אידאליות, שמבטאות את מחשבת האדם ולא את העולם. אך האדם אינו חי רק בעולם של צורות אלא גם בעולם של תוכן.

מדעי הרוח אינם עוסקים בעובדות אלא במשמעויות, ולכן המתודות של מדעי הטבע זרות להם. המתודות של מדעי הטבע מקריבות את ההבנה הסובייקטיבית (של הסובייקט) לטובת ההוכחה האובייקטיבית, הכפופה למתודה. מטרת המתודה היא למנוע עד כמה שאפשר כל יסוד סובייקטיבי של הבנה, וכך להשיג הכרה אובייקטיבית, הכרה של האובייקט כפי שהוא מוגדר על ידי המתודה (מה שהמתודה לא לוכדת אינו נחשב מבחינתה לחלק מהאובייקט).

ואולם, מדעי הרוח, שתכליתם לחקור את הרוח האנושית, אינם יכולים להסתפק בהכרה אובייקטיבית הכפופה למתודה, מפני שהיא מסלקת מהעולם את המרחב של המשמעות והתכלית, שהוא הכוח המניע של הרוח. לפיכך, בכל פעם שמדעי הרוח מוותרים על עיסוק במשמעות או מגבילים מראש את ההבנה למתודה מסוימת, הם מאבדים את דרכם.

מדעי הרוח צריכים להיאבק על שאלת המשמעות כיסוד מכונן של חיי הרוח ולדחות את המדד האובייקטיבי של הסיבתיות האמפירית כקנה מידה לממשות. מאבק זה חשוב מבחינה אפיסטמולוגית, שכן הוא יאפשר למדעי הרוח להתפתח במרחב הנכון להם, אך הוא חשוב שבעתיים מבחינה אתית, מפני שסילוק המשמעות פירושו סילוק מרחב הקיום האתי של האדם. התשוקה להבין יכולה אמנם להיעזר במתודה, אך הבנה היא תהליך סובייקטיבי של היחיד.

מדעי הרוח, אם כן, אינם מדעים חלשים אלא מדעים מוחלשים. הם מוחלשים הן מכיוון שמדעיות מזוהה בטעות עם מתודה (בימינו, שיטות מחקר אמפיריות) והן משום שמדעי הרוח עצמם מנסים לפעול בדרך זו, הזרה להם. רק הכרה בכך יכולה לשחרר את מדעי הרוח מרגשי הנחיתות שלהם ולאזור את האומץ למלא את התפקיד האפיסטמולוגי והאתי שלהם.

 

ביבליוגרפיה

אפלטון (1979). כתבי אפלטון, כרך שני (תרגום: יוסף ג' ליבס). ירושלים ותל אביב: שוקן

הוסרל, אדמונד (1996). משבר המדעים האירופיים והפנומנולוגיה הטרנסצנדנטלית (תרגום: דוד זינגר). ירושלים: מאגנס

ויקו, ג'מבטיסטה (2005). המדע החדש (תרגום: אריאל רטהאוז), ירושלים: שלם

קאנט, עמנואל (1984). ביקורת כוח השיפוט (תרגום: שמואל הוגו ברגמן ונתן רוטנשטרייך). ירושלים: מוסד ביאליק

קאנט, עמנואל (1986). ביקורת התבונה המעשית (תרגום: שמואל הוגו ברגמן ונתן רוטנשטרייך). ירושלים: מוסד ביאליק