מס"ע - האני מאמין הפדגוגי שלי - ג'ון דיואי
פורטל תוכן בהוראה והכשרת מורים
14.03.18 לינק   

האני מאמין הפדגוגי שלי - ג'ון דיואי

מהמדור: תפיסות ותיאוריות פדגוגיות

Dewey, J. (1897). My pedagogic creed. The School Journal, LIV (3), 77-80

 

ג'ון דיואי (1952-1859) הוא מאנשי החינוך, הפילוסופים והפסיכולוגים הבולטים שהעמידה ארצות הברית, אחד מהוגי החינוך הפרוגרסיבי וממובילי הזרם הפרגמטיסטי בפילוסופיה. דיואי סבר כי תפקיד בית הספר הוא להקנות כישורים ומיומנויות לפתרון בעיות, וכי על התלמיד להתנסות בדברים באופן מעשי ולא לשנן חומר. כך למשל, בבית הספר הניסויי שהפעיל, התלמידים למדו מדעים דרך תהליכים טבעיים כמו בישול – למידה תוך עשייה. בשנת 1897 פרסם דיואי את משנתו החינוכית, תחת הכותרת "My Pedagogic Creed", שם ניסה לשרטט מרחב משותף לחינוך המדגיש את החברה ולחינוך המדגיש את היחיד. כפי שניתן לראות להלן, דיואי חלק על עצם ההבחנה בין יחיד לחברה, ובמידה רבה ראה בה הפשטה מלאכותית.

 

למאמר המלא באנגלית

לקריאה נוספת

התחקות אחר השפעתו של ג'ון דיואי על החינוך הפרוגרסיבי, 1951-1903

ג'ון דיואי , חשבון נפש

 

מהו חינוך?

אני מאמין כי כל חינוך מתבצע באמצעות השתתפותו של היחיד בתודעה הכללית של הגזע. תהליך זה מתחיל באופן בלתי מודע כמעט עם הלידה, אז מעצב היחיד את הרגליו, רעיונותיו ורגשותיו. הוא נעשה ליורש של המשאבים שיצרה הציביליזציה. גם החינוך הפורמלי והטכני ביותר לא יוכל לחמוק מהתהליך הכללי הזה, אלא לכל היותר יוכל לארגנו או לכוונו בכיוון מסוים.

אני מאמין כי החינוך האמתי היחיד מתבצע דרך עירור של כוחות הילד באמצעות דרישות הסיטואציות החברתיות שהוא נקלע אליהן. דרישות אלה מעוררות אותו להתפתח ממצבו המקורי הצר אל תפיסתו העצמית כחלק מקבוצה אליה הוא שייך.

אני מאמין כי לתהליך החינוכי האמתי יש שני צדדים: פסיכולוגי וחברתי; וכי אף אחד מהצדדים לא יכול להיות כפוף לאחר. הצד הפסיכולוגי הוא הבסיס: האינסטינקטים והכוחות של הילד מספקים את החומר ואת נקודות המוצא לכל חינוך. מי שמתעלם מכך ירדד את החינוך לכדי לחץ חיצוני ולא ישיג יותר מכמה תוצאות חיצוניות, וגם זה במחיר של חיכוך מתמיד, פיצול האני של הילד ודיכוי טבעו.

אני מאמין כי הצד הפסיכולוגי והצד החברתי קשורים זה לזה לכל אורך הדרך וכי לא ניתן להתייחס אל החינוך כאל פשרה בין השניים או כהצבה של צד אחד מעל משנהו. אומרים לנו שההגדרה הפסיכולוגית של החינוך היא עקרה ופורמליסטית – שהיא נותנת לנו רק את הרעיון של פיתוח כוחות מנטליים מבלי להעניק לנו בנוסף הכוונה בשאלה לאילו צרכים לרתום את הכוחות הללו. מצד שני, אומרים לנו כי ההגדרה החברתית של החינוך, כעניין של הסתגלות לציביליזציה, הופך את החינוך לתהליך חיצוני וכפוי אשר תוצאתו היא הכפפת חרותו של היחיד למצב עניינים חברתי ופוליטי שקדם לו.

שתי ההתנגדויות האלה צודקות, כאשר מדובר בחינוך שהוא רק חברתי או רק פסיכולוגי. כדי לדעת באמת מהם כוחותיו של הילד, עלינו לדעת לאילו מטרות הם ישמשו. עם התקדמותה של הדמוקרטיה והחברה התעשייתית המודרנית, אין זה אפשרי לחזות מה תהיה הציביליזציה בעוד עשרים שנה מעכשיו. לכן, כדי להכין את הילד לחייו העתידיים יש להעניק לו את היכולת לשלוט בעצמו; לחדד את חושיו, את כושר שיפוטו ואת יכולת התפישה שלו באופן שיאפשר לו להבין את הסביבה ואת התנאים שבהם יעבוד. אי אפשר להשיג זאת בלא להתייחס לכוחותיו של היחיד, לטעמיו ולתחומי העניין שלו, כלומר מבלי להתייחס אל החינוך במונחים פסיכולוגיים.

לסיכום, אני מאמין שהתלמידים הם אינדיבידואלים שיש לחנכם כאינדיבידואלים חברתיים וכי החברה היא איחוד אורגני של אינדיבידואלים. אם נבטל את המרכיב החברתי מהילד, נישאר עם הפשטה בלבד; אם נוותר על המרכיב האינדיבידואלי, נישאר רק עם המון חסר חיים.

 

מהו בית הספר

אני מאמין כי בית הספר הוא מוסד חברתי ביסודו. תפקידו הוא לאפשר לילד לחלוק במשאבי מורשת הגזע, ולהשתמש בכוחותיו שלו למטרות חברתיות. לפיכך החינוך הוא תהליך-חיים ולא הכנה לחיים עתידיים. לפיכך, על בית הספר לייצג את החיים באופן אמתי, כפי שהילד מכירו מביתו, משכונתו וממגרש המשחקים שלו. על חיי בית הספר לצמוח באופן הדרגתי מחיי הבית ולהיות מורכבים מהפעילויות שהילד כבר מכיר מביתו. זהו הכרח פסיכולוגי, כי זו הדרך להבטיח המשכיות בצמיחתו של הילד. זהו גם הכרח חברתי, משום שהבית הוא המודל לחיים החברתיים.

אני מאמין שהחינוך הנוכחי כושל ברובו משום שהוא מזניח את העיקרון הבסיסי לפיו בית הספר הוא צורה של חיים קהילתיים. החינוך הנוכחי תופס את בית הספר כמקום להעברת מידע מסוים, להפקת לקחים ולרכישת הרגלים שכל ערכם טמון בנקודה מרוחקת כלשהי בעתיד. בגישה זו, בית הספר נתפס רק כהכנה לקראת, ולא כחלק אינטגרלי מחוויית החיים של הילד ולכן אינו מחנך באמת.

אני מאמין כי החינוך המוסרי הטוב והעמוק ביותר הוא זה שבמסגרתו התלמיד נכנס ליחסים ראויים עם אחרים במפגש של עבודה ומחשבה.

אני מאמין כי המורה לא נמצא בבית הספר כדי לכפות רעיונות או הרגלים מסוימים על הילד. תחת זאת, על המורה לתפקד כחבר מהקהילה שעליו לבחור את ההשפעות המתאימות ביותר ולסייע לילד להגיב עליהן כראוי.

תפקידם היחיד של מבחנים הוא לבדוק את התאמתו של הילד לחיים החברתיים ולחשוף את המקומות שבהם יוכל להיות לתועלת הרבה ביותר ולקבל את העזרה הגדולה ביותר.

 

עניינו של החינוך

אנו פוגעים בטבעו של הילד ובהתקדמותו המוסרית בכך שאנו מפגישים אותו בצורה פתאומית מדי עם מקצועות ליוד ספציפיים, כגון קריאה, כתיבה וגיאוגרפיה, כשהם מנותקים מהקשרם הכולל לחיים החברתיים. ואולם מרכזו האמתי של בית הספר אינו מדע, ספרות, היסטוריה או גאוגרפיה, אלא פעילויותיו החברתיות הטבעיות של הילד. מרכזו של החינוך אינו יכול להיות הוראת מדעים או טבע, כי במנותק מהפעילות האנושית הטבע אינו מאוחד אלא מורכב מאובייקטים רבים ושונים הפזורים במרחב ובזמן. באופן דומה, ספרות היא ביטוי ופרשנות של ההתנסות והחוויה החברתיות. לפיכך עליה לבוא אחרי, ולא לפני, התנסות וחוויה כאלה. לפיכך, הספרות אינה יכולה להיות הבסיס לחינוך, אם כי היא יכולה להיות סיכומו ושיאו המאחד.

להיסטוריה יש ערך חינוכי רק במידה שהיא מציגה את השלבים של חיי החברה בצמיחתם. עליה להילמד מתוך הקשר לחיים החברתיים. כאשר מלמדים אותה רק כעבר מרוחק היא נהפכת לדוממת ולמתה. רק כאשר מלמדים אותה כתיעוד התקדמותם של החיים החברתיים היא נהפכת לטעונה במשמעות.

יש לאפשר לילד לבצע בבית הספר את הפעילויות הבסיסיות שהופכות את הציביליזציה למה שהינה: בישול, תפירה ועבודת כפיים. אין ללמד מקצועות אלה כהפוגה מהמקצועות האחרים, או כלימודי העשרה, משום שהם מייצגים את הצורות הבסיסיות של הפעילות החברתית ומשום שרצוי שהילד ילמד את הנושאים הפורמליים יותר דרך התיווך של הפעילויות האלה. לכן, גם מדעים יש ללמד רק בהקשר של שליטה ושינוי של הסביבה ושל החומרים הטבעיים כפי שנעשה בחיים, ולא מתוך עיסוק באובייקטים מופשטים. כך גם יש ללמד שפה: ככלי חברתי בעיקרו שנועד לתקשורת, ולא ככלי לוגי שנועד לבטא מחשבות. לפיכך, אין להתחיל בהוראת כתיבה וקריאה לשמן ורק אחר כך ללמד ספרות או מדע – החינוך הנכון הוא בנייה מתמדת של התנסות וחוויה.

 

טבעה של המתודה

שאלת המתודה היא בעיקרה שאלת סדר התפתחות הכוחות ותחומי העניין של הילד. מה שצריך להכתיב את התשובה הוא טבעו של הילד. כל תשובה אחרת תביא לבזבוז זמן ואנרגיה בבית הספר, ותפתח בילד גישה פסיבית. תחת זאת, יש להפעיל את הילד כמה שיותר, ולהימנע מללמדו סמלים מופשטים, מנותקים מהקשר חברתי מציאותי וחי.

אני מאמין שהדימוי, התמונה המנטלית, הוא הכלי החשוב ביותר של ההוראה. לפיכך, תפקידו של החינוך הוא לסייע לילד לפתח דימויים ותמונות מנטליות מתאימות.

תפקידו החשוב ביותר של המחנך הוא להתבונן באופן קבוע וקפדני בתחומי העניין של הילד, לא לנסות לכפות אותן עליו מבחוץ. עם זאת, אין לשתף פעולה עם כל עניין חולף ועם כל גחמה של הילד, אלא יש לחשוף את התשתית הקבועה ועומדת שבעומקם.

שליחת תגובה

  (הכתובת לא תוצג באתר)
בטל שלח