מס"ע - סרט לבן, פדגוגיה שחורה: המבט הישראלי על דפוסי גידול ילדים בגרמניה
פורטל תוכן בהוראה והכשרת מורים

מילות מפתח

מאמרים סמוכים

החזון וההיגיון של חינוך קונטמפלטיבי ושל פדגוגיות התבוננות לגלות את "האור הגנוז" בכל ילד

חיפוש במאגרי מופ"ת

01.01.17 סיכום   

סרט לבן, פדגוגיה שחורה: המבט הישראלי על דפוסי גידול ילדים בגרמניה

מהמדור: תפיסות ותיאוריות פדגוגיות

יאיר, ג' ומירום, ר' (2016). סרט לבן, פדגוגיה שחורה: המבט הישראלי על דפוסי גידול ילדים בגרמניה. מגמות, נ"א(1), 75-38.


סיכום המאמר נכתב בידי ד"ר דניאל שפרלינג ממכון מופ"ת.


הפדגוגיה השחורה (או בשמה האחר הפדגוגיה הרעילה) הוא מושג, המשקף יחס של אלימות הורית, היררכיה נוקשה בין הורים לילדיהם וצייתנות עיוורת של הילדים לסמכות הוריהם. מטרתה של פדגוגיה זו היא לפתח בילדים סופר-אגו סמכותני, שיפקח על דחפיהם האלימים והמיניים ובה בעת לשמש פורקן נטיות סדיסטיות של הורים (Rutschky, 1977). הפדגוגיה השחורה מגלמת דפוס חינוכי אלים, שבא לידי ביטוי, למשל בניסיון של הורים להכניע בשיטתיות את בכיים של תינוקות, בהכנעת הילדים, בהשתקתם ובענישתם. הנחת היסוד של פדגוגיה זו היא, שבילדים שוכן יצר רע, שמאיים לפרוע את הסדר (הקבוע מהאל), וכי על ההורים להכריתו בשלב מוקדם בחיים. באופן מעשי, עליהם לסרס יצר זה ולהדחיקו.


לפי מילר (2010), הפדגוגיה השחורה מסבירה את מה שעשו הגרמניים ברייך השלישי. הצייתנות לנאצים והרוע שהופגן אז היו תוצר של פדגוגיה גרמנית רעילה, שהפעילו הורים כלפי ילדיהם תוך נקיטת אלימות פיזית ורגשית, שהסתירו אותה מהתודעה. כך, טענה מילר, האכזריות שננקטה על-ידי ביטלר והגרמנים היו תוצר של פדגוגיה זו.


גם חברי אסכולת פרנקפורט ראו בעליית האישיות הסמכותנית, הצייתנית וחסרת האמפתיה בניסיון להבין את מה שהתרחש בגרמניה. הופעתה של אישיות כזו נמצאה בדפוסי גידול ילדים בגרמניה ובשינוי יחסי הגומלין במשפחה. אלה ראו באישיות הסמכותנית כזו המחפשת אחר דמות עוצמתית של הזדהות, שפועלת תוך צמצום האוטונומיה, האמפטיה ושקול הדעת של הפרט. צייתנות חסר שקול דעת זו עלולה, למשל לדעת פרום (2015) להביא למצבים של "סוף העולם".


הפדגוגיה השחורה הופיעה לצד אלימות נסתרת באגדות עם גרמניות (למשל "מקס ומוריץ" ואוסף האגדות של האחים גרים). כך, יצירתו של מיכאל הנקה, "הסרט הלבן – סיפור ילדים גרמני" (2009), מתאר את שורשיה החינוכיים של האכזריות הגרמנית בשתי מלחמות העולם ומתמקדת בדפוסי חינוך נוקשים ובפדגוגיה פוגענית, שמעוררת את הילדים המתחנכים לבצע אלימות מרושעת.


תופעות אלה חשפו את התשתית התרבותית, שעמדה ביסוד הלאומיות הגרמנית (Snyder, 1978; Koomen, 1974). הם הביאו לביקורת כלפי הצייתנות הגרמנית (למשל ב"הנתין" של היינריך מאן וב"פאוסט" של גתה) וראו בה שורש כל רע. מכאן, שהתעורר הצורך לחולל שינויים דרמטיים במשפחה הגרמנית ולאמץ פרקטיקות מודרניות וליברליות של גידול ילדים (Demuth, Keller, & Yovsi, 2012). כתוצאה מכך, החל מסוף שנות ה-60 ותחילת שנות ה- 70 מאמצת גרמניה מדיניות ידידותית לילדים או מדיניות אנטי-סמכותנית ואף אידאל של חינוך לאוטונומיה והורות תומכת. שינויים אלה נתמכים גם בתיקוני חקיקה. החל משנת 2000 החוק אוסר על הורים וגננות להפעיל אלימות חינוכית. תיקון לקוד האזרחי קובע גם, כי לילדים יש זכות לגדול ללא אלימות וחל איסור להפעיל ענישה גופנית, פציעות נפשיות או כל אמצעי משפיל אחר.


עם זאת, עדויות מהספרות הפסיכולוגית וסקרים מהשנים האחרונות מעידים, שהשינוי החברתי האמור טרם הושג וממילא הוא דורש זמן רב להטמעה (Fagnani, 2002). כך, סקרים מהשנים האחרונות מראים כי אלימות כלפי ילדים טרם פסקה גם לאחר חקיקת החוק וחלק ניכר מההורים בגרמניה עדיין סבורים ששיטת חינוך ילדים מחייבת ענישה פיזית מתונה או קשה תחת התפיסה, שילדים מפרים את הסדר ורגישות כלפיהם יכולה רק לסבך את העניינים יותר (Norman, 1991, p. 119). גני ילדים, שביקשו לחנך ילדים ללא מורא מסמכות לא שרדו למול ההתמודדות עם המסורת הגרמנית ורובם נסגרו (Appelbaum & Davis, 2013). כך, החינוך בגרמניה נותר עד היום שמרני וחד-תרבותי.


מאמר זה שואל את השאלה אם גרמניה אכן עשתה כברת דרך בשינוי דפוסי התרבות ובמיוחד בדפוסי גידול הילדים. באמצעות בחינת תפיסותיהם של ישראלים בני דור שני ושלישי ההחיים בגרמניה המבוטאות בראיונות עומק ובשאלונים איכותניים, מבקשים החוקרים להתבונן ביחסים בין הורים, גננות וילדים ולנתחן ברמה של קודים תרבותיים מושרשים. הם מבקשים גם לבדוק אם תפיסות אלה נסמכות רק על טראומה תרבותית ישראלית (יאיר, 2011) או שהן משקפות את תמונת המציאות כפי שהיא. ניתוח זה מאפשר לדון בשאלה הרחבה יותר אם תרבות משמרת ומשחזרת את עצמה וכיצד על אף הרצון של חבריה לחולל שינוי.


הנחת היסוד של החוקרים היא, כי ישראלים יהיו רגישים לדפוסי הפדגוגיה השחורה יותר מבני תרבויות אחרות בשל הטראומה הקשורה בשואה. טראומה זו מחוללת בקרב ישראלים רבים יחס אמביוולנטי כלפי גרמניה והגרמנים: הערצה מהולה בפחד, בוז המעורב בכפיפות, נחיתות תרבותית לצד עליונות (יאיר, 2015). לטענתם, החשדנות, שמאפיינת את התרבות הישראלית, תביא את משתתפי המחקר להתבונן במציאות תוך חיפוש אחר רמזים למה שהתרחש בגרמניה בעבר.


החלק המרכזי של המחקר מבוסס על ראיונות עומק מובנים למחצה עם 80 ישראלים, שמתגוררים בגרמניה ושנדגמו בשיטת "כדור השלג". בירור אורח החיים הגרמני נעשה באמצעות ניתוח סקר אינטרנטי ודרך תיאורי חוויות, שפורסמו בדפי פייסבוק של קבוצות ישראלים שונות בגרמניה (בברלין, במינכן ובהיידלברג).


המחברים מציינים בשולי המאמר, כי יתכן שתרבותם השפיעה על מיקוד המבט שלהם בדפוסי גידול הילדים בגרמניה ועל פרשנות הממצאים. הם מכירים באפשרות, שתישמע נגדם ביקורת לפיה הם מבקשים לנצל את המחקר כדי לבוא בחשבון עם גרמניה. עם זאת, הם מכירים בערך החינוכי של מחקרם על גידול הילדים בגרמניה והתפיסות הקשורות אליו.


המחקר מעלה, כי משתתפי המחקר מתבוננים בדפוסי גידול ילדים בגרמניה ודרך התבוננות זו הם מנסים לפענח מה עמד ביסוד היכולת של הגרמנים להשמיד יהודים. יש מביניהם, ששואלים את עצמם אם החינוך הגרמני מוסיף להכין את נפשם של הילדים כדי שיהיו מסוגלים לבצע משימות סדיסטיות ללא אמפתיה או אשמה עמוקה. חלק אחר מתבונן בהבטים בנאליים של דפוסים אלה, למשל כיצד ילדים נושאים את צלחתם לאחר הארוחה או השקט שבארוחת הערב הביתית.


ממצאי המחקר חושפים את העובדה שהישראלים המתגוררים בגרמניה מוטרדים מדפוסי גידול הילדים ואלה גורמים להם אי-נוחות. השקט והצייתנות של ילדים גרמנים מציירים את הוריהם כבלתי אנושיים. הם מפענחים לאחור את מה שהם רואים לנגד עיניהם כדי להסביר לעצמם את אסון השואה. לצד זאת, התצפיות החוזרות ונשנות של הפדגוגיה השחורה מצביעות לא רק על הטרואמה הישראלית שמכוננת אותן אלא גם על עיקשותה של תרבות החינוך הגרמני.


עולה מהמחקר בבירור, שבכי של ילדים אינו משהו שמפנים אליו תשומת לב בגרמניה. ישראלים רבים, המגיעים לגרמניה מישראל, מופתעים מאוד מניהול הבכי של ילדים ומההתעלמות מחולשתם הרגשית. גני הילדים כוללים "איזור פרידה" ו"איזור נשיקה". מתקיימים בהם שגרה וסדר ומהרגע שהילדים הקטנים נכנסים אליהם אין לאפשר לחולשותיהם הבכייניות לפגוע בהם. לכן, ניתן להבחין בגננות, שנוזפות בהורה המבקש להישאר בגן עם ילדו כדי להקל עליו את הקושי של המעבר מהבית למסגרת. במידה דומה, לא ניתן להוציא ילד מהגן לחופש מאולתר ללא סיבה. להבדיל מישראל, שבה הורי הילדים מעורבים מאוד במתרחש בגן הילדים, בגרמניה גם ההורים מצייתים לגננת וזו נתפסת כסמכות חינוכית עליונה. דעתם של ההורים נשמעת הרבה פחות במשוואה החינוכית, בהשוואה לנעשה בישראל. בגני הילדים בגרמניה אין מודלינג של מבוגר עם "רגש מתפרץ". בכל העת נשמר המרחק בין הגננות לילדים ובין הגננות להורים.


לטענת החוקרים, תפיסה חינוכית זו אינה מהווה קפריזה נאצית או שרירות לב. יסודה הוא בתפיסה שמשמעת וסדר הם כלי האימון של הנפש וכי גם על ההורים להפנימם. היא מתקיימת מגיל צעיר ובמימון המדינה. בגרמניה קיימות, למשל מסגרות גן שנועדו לחשל ילדים מגיל 3 להתמודד עם קשיי הטבע. מסגרות, שמתקיימות ביער פתוח בכל מזג אויר. ילדים "מאומנים" שלא לתת לחולשות רגשיות או גופניות להשפיע עליהם. זאת ועוד, ילדים לומדים מגיל צעיר מאוד לרכב על אופניים אל הגן ואל כל מקום אחר, לשחות וכיו"ב. המטרה היא לפתח אצלם עצמאות ולדעת לשלוט בחולשותיהם ובמאווייהם הרגעיים כמו מבוגרים. הראיונות עם משתתפי המחקר מצביעים על כך, שמנקודת ראות ישראלית הדבר נראה כהזנחה - ובכל מקרה כהתייחסות מאוד שונה ממה שהכירו. כך, לפי אחד הראיונות, בעוד שבארץ הדאגה היא, שהילד לא יקבל מכה, בגרמניה הילד צריך להסתכן כדי להתחשל ולהיות עצמאי. ילדים שמתחילים ללכת על הרגלים - אף אחד לא סוחב אותם על הידיים. הם סוחבים בעצמם את תיק הגן שלהם. ילדים בגרמניה מקבלים לידיהם כלים משחיתים ללא חשש. הם צריכים להתגבר על חרדת נטישה ועל קשיי גמילה. ניכר מהראיונות הפער שבין האיפוק הגרמני למול הרגשות ההורית של הישראלים.


חלק מהראיונות חושפים אסוציאציה מהירה בין הפדגוגיה השחורה לגרמניה הנאצית. כך, באחד הראיונות גילתה אם ישראלית, שהעבירה לא מכבר את בתה מגן ילדים בישראל לגן ילדים בגרמניה כי כבר לאחר חודש התנסות היא "רואה את היטלר מבצבץ בין הצעצועים בגן: בסדר, במשמעת, בצייתנות של גיל שנה". החינוך הגרמני, שנשען על ציות עיוור ללא חקירה או ויכוח, נתפס כמנוגד לחינוך הישראלי, שמעורר את הילדים לחשיבה עצמאית, לחקירה ולהתבוננות תמידית. תפיסה מנחה זו משמשת כהסבר, בידי חלק מהמרואיינים, להתרחשותה של השואה במדינה הזו וליצירתה של נאמנות עיוורת להיטלר.

הורים ישראלים, שהשתתפו במחקר, מעידים, איפוא, שהחינוך בגרמניה הרבה יותר קשה מזה שבישראל. קיימת התעקשות על התכנים והכל נמצא בסטנדרטים קשיחים. הילדים גדלים לצייתנות. אין ויכוח עם הילדים. תיאור המרואיינים של דפוס גידול הילדים מעלה, שהפדגוגיה השחורה לא חלפה מהמציאות הגרמנית. אף שלא כל הגרמנים מחנכים בהתאם לדפוס זה, קיים שיעור ניכר הנוהג כך. ישראלים הגרים בגרמניה מתארים פרקטיקה של הדחקת בכי ורגשנות לצד יחס חיובי לטבע ולטבעי. הם מופתעים לגלות בגרמניה הרב-תרבותית משמעת שכלתנית והדוקה לסדר, לצייתנות ולשקט. הכוח החינוכי השקט והשכלתני מופעל, להפתעתם של ישראלים רבים, על יצריות ותאוותנות, המאפיינים ילדות ישראלית או דפוסי למידה בישראל (פורמן, 1994; Yair & Peleg-Fadida, 2013).


הפדגוגיה הגרמנית מעודדת ילדים לארגן מגיל צעיר ביותר את המערך הרגשי-גופני שלהם בהתאם לערכים של איפוק, סבלנות וויתור על צרכים אישיים לטובת ערכים תרבותיים. כפי שכתב פרויד (2012א), אילוף האיד הוא משמעותי נוקשה וברור מגרמניה. החינוך הגרמני מגדל אנשים שיתפתחו ל"בני תרבות", אמינים ויציבים באמצעות שליטה ברגש ופיתוח עצמאות מגיל מוקדם. התרבות, לפי פרויד, משקיעה מאמץ ניכר בהכנעת האיד באמצעות תכתיבים חברתיים. מאמץ זה, לדעת משתתפי המחקר, ניצב במרכז סדר היום ומלווה את הילדים עד לבגרות. מערכת החינוך הגרמנית לוקחת יצור גולמי, יצרי וליבידינלי ומעצבת אותו במהירות בהתאם למה שנחשב "בן תרבות". כיוון שלפי תפיסה זו הבעת רגש מביישת את האדם, ילדים בגרמניה לומדים שלא לסמוך על הרגש או לפעול בהתאם אליו. תפיסה זו תואמת לשיעור הילודה הנמוך בגרמניה ולחוסר עידוד לנוכחותם של ילדים במרחב הציבורי.

 
לדעת המרואיינים במחקר, משמוע וצייתנות בילדות מגבילים את היצירתיות של הגרמנים בבגרותם. דפוסי החינוך המעודדים שלא לבכות, לציית, לפעול רק בהתאם לכללים ולא לחרוג מהקו הישר מגביל את היצירתיות של הגרמנים הבוגרים. תפיסה זו גורסת שהחינוך הגרמני לא רק מפתח שליטה מודחקת ברגשות וביצריות אלא גם מאלחש את המנוע התוסס של אלתור ויצירה. לדעת חלק מהם גם כשמתגלה יצירתיות היא מאורגנת, נעשית במקום מוגדר ולזמן קצוב מראש.


זאת ועוד, משתתפי המחקר חשו שהדחקת הרגש מביאה בסופו של דבר להחלשת האמפתיה והחמלה הבין-אישית ולהעדפה של מעשיות ויעילות. חלק מהמארואיינים קשרו בין היחס כלפי הילדים בגרמניה לבין זוועות השואה. כך, למשל אחת המרואיינות ציינה, כי "אם מגדה גבלס הייתה מסוגלת להרעיל את ילדיה, איך ניתן היה לצפות לדאגה גרמנית לילדים יהודים, ולמה ניתן לצפות מאימנות גרמניות במאה ה- 21?". כך, גם משתתפי המחקר קושריים בין הפדגוגיה השחורה שאת שרידיה הם מזהים בחיי היומיום לבין מה שהתרחדש בשואה. לגישתם, הדחקת רגשות, שמחסלת יצירתיות ואמפתיה היא שאפשרה את התרחשות השואה. היא זו שיצרה את המסד לציות עיוור לחוקים ללא כל התרגשות מהצעקות על רציפי הרכבת ומבכיים של מי שגורש להשמדה. זאת ועוד, חלק מהם אף סבר שמה שקרה בשואה עלול להתרחש בגרמניה שוב והכל הודות לעיקשותו של החינוך הגרמני לצייתנות שקטה ובשל העדפת השכל עלפני הרגש. כך, הם רואים בפעילותן של אותו סגולות נפשיות שאיפשרו את שיתוף הפעולה של גרמנים רגילים על מנהיגי הרייך השלישי כאיום כבד על היציבות הקרירה של הפרקטיקות השכליות.


הסרט "סרט לבן - סיפור ילדים גרמני" (Haneke, 2009) ניסה לתת מובן לשורשי הרוע בגרמניה תוך התמקדות בפדגוגיה השחורה. אף שחלפו 100 שנה ממועד התרחשות העלילה בסרט - תקופה שבה החוקה, החברה והתרבות הגרמנית השתנה ושבה גרמניה היא מדינה דמוקרטית, שוחרת שלום ולוחמת זכויות אדם, קיימת עדיין תהום גדולה בין דפוסי גידול הילדים בגרמניה הישנה לבין הדפוסים בגרמניה החדשה. מחקר זה, המתבסס על עדויות של ישראלים שחיים בגרמניה ורואים את תרבותה מקרוב, מצטרף למחקרים אחרים, לוועדות בדיקה ולסקרים משווים, שמצביעים על צללים משמעותיים של פדגוגיה שחורה בחייה משפחה הגרמנית ומגלים טירדה עמוקה מהשלכותיה. עדויות אלה מראות, כי העבר לא הניח להווה להמציא את עצמו ללא שארית.


ממצאי המחקר מלמדים על משהו מפחיד ומטריד שנותר בפדגוגיה הגרמנית ובצייתנות, שהיא מייצרת. ההגיון החינוכי, שמתואר על-ידי משתתפי המחקר, וששונה מאוד מזה המוכר בישראל, נתפס מכני, קר, חסר לב וחסר חמלה.


הטראומה התרבותית הישראלית של משתתפי המחקר מטעינה אותם במוטיבציה לפענח כל פער תרבותי. הידע שמשתתפים אלה רכשו על גרמניה הישנה, למשל באתרי שואה, בסרטי קולנוע או בתרבות הפופולרית מביא אותם לברר מה בחדש הוא המשכו של הישן. לכן, משתתפי המחקר, ישראלים החיים בגרמניה, מתבוננים בחינוך הגרמני בחשדנות חוקרת ומנסים לבחון אם מה שהם רואים בעת הנוכחית עשוי להסביר את מה שהתרחש בגרמניה בתקופת השואה. ממצאי המחקר תואמים, כאמור, למחקרים ולסקרים משווים המצביעים על המשכיות תרבותית, חלקית לפחות בדפוס גידול הילדים. אף שגרמניה החדשה הצליחה לייצר חברה רב-תרבותית, שמורכבת מאנשים מנומסים ומתורבתים, הבית הגרמני נותר אל-ביתי (פרויד, 2012ב) ודבר מה בהביטוס הגרמני מוסיף להטריד את הישראלים הגרים שם - בצייתנות, בהיצמדות לחוקים ולכללים ובהעדר החמלה.






ביבליוגרפיה

יאיר, ג' (2011). צופן הישראליות: עשרת הדיברות של שנות האלפיים. ירושלים: כתר.
יאיר, ג' (2015). אהבה זה לא פרקטיש: המבט הישראלי על גרמניה. בני ברק: הקיבוץ המאוחד
מילר, א' (2010). בראשית היה חינוך (תרגום א' טננבוים). תל אביב: דביר.
פורמן, מ' (1994). ילדות כמרקחה: אלימות וצייתנות בגיל הרך. בני ברק: הקיבוץ המאוחד.
פרויד, ז' (2012א). מיניות ואהבה. תרגום: א' טננבאום וד' זינגר. תל אביב: עם עובד.
פרויד, ז' (2012ב). האלביתי. תרגום: ר' גינזבורג. תל אביב: עם עובד.
פרום, א' (2015). אי-ציות: מחשבות על שחרור האדם והחברה (תרגום י' שטיינבוק). תל אביב: רסלינג.


Appelbaum, P., & Davis, B. (2013). Curriculum for disobedience: Raising children to transform adults. Journal of Curriculum Theorizing, 29(1), 134-171.
Demuth, C., Keller, H., & Yovsi, R.D. (2012). Cultural models in communication with infants: Lessons from Kikaikelaki, Cameroon and Muenster. Germany Journal of Early Childhood Research, 10(1), 70-87.
Fagnani, J. (2002). Why do French women have more children than German women? Family policies and attitudes towards child care outside the home. Community, Work, & Family, 5(1), 103-119.
Haneke, M. (2009). The white ribon: A German children's story (film). Vienna, Austria: Wega Film.
Koomen, W. (1974). A note on the authoritarian German family. Journal of Marriage and Family, 36(3), 634-636.
Norman, K. (1991). A sound family makes a sound state: Ideology and upbringing in a German village. Stockholm, Sweden: Stockholm University Press.
Rutschky, K. (1997). Schwarze p?dagogik: Quellen zur naturgeschichte der b?rgerlichen erziehung (in German). Berlin, Germany: Ullstein Buchverlage.
Snyder, L.L. (1978). Roots of German nationalism. Bloomington, IN: Indiana University Press.
Yair, G., & Peleg-Fadida, G. (2013). Learning the Israeli way: Key educational experiences and classroom noise. British Journal of Education, Society & Behavioral Science, 3(3), 246-264.

שליחת תגובה

  (הכתובת לא תוצג באתר)
בטל שלח