מס"ע - השפה המגדלת של "אייכה"
פורטל תוכן בהוראה והכשרת מורים
22.06.15 סיכום    הדפסה מאמר
תגובות
מאמר ותגובות

השפה המגדלת של "אייכה"

מהמדור: פסיכולוגיה חינוכית

דקל, נ' (פברואר, 2015). השפה המגדלת של "אייכה". הד החינוך, פ"ט(3), 109-106.

"השפה המגדלת מחדשת תהליכי התפתחות שהשתבשו, נעצרו או הלכו לכיוון לא נכון", אומרת רונית בן-דב חנוך, פסיכולוגית קלינית ממרכז ההכשרה של "אייכה". "החידוש בשפה הזאת הוא ביכולת היישום שלה במקום שבו הדיאלוג בין ההורים או המורים לילד כבר לא אפקטיבי".

את המונח "שפה מגדלת" פיתח ד"ר איתן לבוב, פסיכיאטר ילדים ופסיכואנליטיקאי, במשך שנים של טיפול בהורים ובילדים. הקריאה "אייכּה", מסביר לבוב בספרו "הורות מכיוון אחר", היא להורה בן זמננו אשר "כמו האדם הראשון מסתיר את עצמו, אם כי לא מפני האלוהים אלא מפני ילדו".1 לדבריו, הידע שנרכש במאה השנים האחרונות על נפש האדם בכלל ונפש הילד בפרט גורם להורים לחשוש שיגרמו נזק לילדיהם, ומכאן נובעת נטייתם "להסתתר". לאחר כ-25 שנות עבודה כמטפל הבין לבוב כי יש בידו משנה סדורה שהוא רוצה להעביר לאחרים, והוא התחיל ללמד אותה לפני כעשור לאנשי חינוך וטיפול.

מה שונה ומיוחד בשפה המגדלת?

לבוב: השפה המגדלת היא שפה שמאפשרת להורה לתקשר עם הילד באופן מאוד מדויק. בשביל דיאלוג צריך שניים, אבל מה עושים אם הילד לא מוכן לדיאלוג? אנחנו מלמדים שפה שמאפשרת להורה להבהיר ולהעביר מידע לא באמצעות דיאלוג. הרי אם דיברת ולא נוצר שינוי, סימן שהמסר לא עבר. דיאלוג זה דבר חיובי, אבל אנחנו מדברים על מצב שבו ההורה רוצה להעביר משהו לילד אבל הילד לא מעוניין בו, ולכן הדברים לא מחוללים שינוי. 'אייכה' נותן כלים מאוד מדויקים לצאת מקללת 'הילד לא שומע אותי'. המסר שההורה יעביר יהיה מכבד, לא תוקף ולא כופה אבל בהיר. זה מסר שמגדיר את ההורה שאומר לילד 'אני צריך משהו, לא אתה'. כמובן שהדרך של 'אייכה' עובדת עם הורה שיש לו אחריות מיטיבה והוא רוצה בטובתו של הילד שלא משתף פעולה".

"ביסוד הפרקטיקה שלנו עומדת תפישה שונה באופן רדיקלי מהדרכים הרגילות להבין התנהגות של אדם בריא לכאורה. הרעיון כאן אינו לבדוק את המניע להתנהגות, הגם שאנחנו יודעים לעשות את זה. מבחינתנו התפישה שצריך לגלות הבנה למניע שגורם להתנהגות השלילית מיצתה את מה שיכלה לתת. הרי אי אפשר להוריד כל כאב ותסכול, כי לחיות זה לכאוב. אנחנו טוענים שההתנהגות היא תוצאה של האפשרות הרבה יותר מאשר המניע – אני נוהג בצורה מסוימת כי הגעתי להכרה מודעת או לא מודעת שאני יכול לנהוג כך".

בן-דב חנוך: "כאן בא לידי ביטוי החיבור בין חינוך לפסיכולוגיה. בחדר הטיפולים אני מנסה להשפיע על נפש הילד ומכאן גם על ההתנהגות שלו. השיטה של 'אייכה' הולכת בכיוון ההפוך. אנחנו אומרים שנעשה עבודה שתשפיע על ההתנהגות וגם תחלחל ותשפיע על המבנים הפנימיים ועל התפתחות הילד. התפישה שלנו היא שעבודה חינוכית נכונה מטפלת גם במבנים. העיסוק שלנו אינו בפסיכולוגיה של המניע, אלא בפסיכולוגיה של ההיתר. כלומר באיזה אופן הבית ובית הספר מתירים התנהגויות שונות, לעיתים מתוך חוסר אונים או חוסר מודעות, שהופכות להיות מזיקות ומונעות התמודדות מתאימה".

זה אומר שעוקפים את הילד. האם אפשר כך לתקן?

לבוב: "הרי שכדי שבעיה תתפתח היא זקוקה לסביבה שמאפשרת לה להתפתח, לא בכוונה כמובן. לכן הסביבה היא זו שיכולה לרפא ולהפסיק את ההתנהגות הלא רצויה, בעזרת שפה מחברת ובונה. אנחנו מדברים על הצורך של הילד בכיוון. ילד שלא מסוגל להיטיב עם עצמו איבד את הכיוון. אנחנו רגילים לחשוב שילד מקבל חום, כבוד וטיפוח גדל. אבל ילדים הם לא עגבניות, הם זקוקים לכיוון. יש ילדים שזקוקים לסימנים יותר ברורים מאחרים; הם צריכים יותר משובים מהסביבה".

נשמע שהגישה שלך מפנה אצבע מאשימה כלפי ההורים.

לבוב: "הורים שואלים אותי 'ההתנהגות הזאת היא בגללנו?'. אני לא יודע, וגם לא עוסק בזה. אני אומר להם 'אתם יכולים לרפא'. המטרה שלי היא לעורר מודעות לאופן שבו אנו מעבירים משמעויות. השפה המגדלת מחייבת שני דברים: להיגמל מהשפה שהייתה לי וללמוד שפה חדשה. זו שפה הגיונית ולא ספונטנית. אנחנו מלמדים את ההורים איך לשנות את השפה שהם השתמשו בה. לדוגמה, הורה שמתפוצץ ומאשים את הילד ולפעמים אפילו מכה אותו. אנחנו לא מדברים על דרכים לשנות את הדרך הזאת, ובונים פרוטוקול של דרכי תגובה בלי כעס – למשל, לצאת החוצה להתאוורר או לדבר עם מישהו שיכול להרגיע אותו. ההורה הוא סוכן השינוי, וההצלחה שלנו תלויה בו".

אתה מדבר על שפה מגדלת של הורים. אבל אתם פונים גם לבתי ספר ומכשירים מורים בגישה שלכם. איך "אייכה" מתחבר לאנשי חינוך?

"כשהבנו שיש לנו שיטה הגענו להכרה, כקבוצה של קלינאים שהדבר הדחוף הוא ליישם את ההבנות שלנו בשדה החינוך הבית ספרי. בטיפול בילד יש שלוש צלעות - קלינית; חינוכית-בית ספרית; והצלע של ההורה. כדי שנצליח, חשוב שהסביבה תשדר מסרים דומים ושכל מי שעובד עם הילד יפעל מתוך סנכרון עם הדרך שבה המטפל עובד עם ההורה".

בן-דב חנוך: השפה המגדלת היא שפה של כבוד. לכן אנחנו מבקשים מאנשי החינוך לוותר על התבטאויות שפוסלות או מגדירות את האחר או על צורות פנייה מפרשות ומטיפות. בשיטת 'אייכה' המבוגר לוקח על עצמו גם לכבד את האחר ויחד עם זאת לא לאפשר פנייה אליו באופן לא מכבד".

אתם יכולים לתת דוגמה מהשטח?

מיקי גרבר, מטפלת במרכז "אייכה" ומרצה במכללה האקדמית לחינוך ע"ש דוד ילין מציגה דוגמה הלקוחה מהחיים השגרתיים בבית הספר: "כשמורה מבקשת מהילדים להוציא מהתיק את המחברות והספרים, יש בדרך כלל ילד או שניים שלא נענים לבקשה. המורה מבקשת שוב ושוב ולא נענית. השיטה של 'אייכה' עוצרת את המורה מתגובה אופיינית כגון כעס, הטפה או התעלמות. המשך ההתנהלות מול הילד נעשית אחרי שהמורה מבררת את היחס של הילד כלפי הבקשה שלה – אם מדובר בביטוי של יחס מזלזל כלפיה או אי-הבנה של הילד לחשיבות שבדבר. כלומר, המורה מבררת אם הסירוב נובע מכך שהילד 'לא סופר אותה' או שהוא מבטל את המעשה עצמו. המורה צריכה גם לברר לעצמה למה חשוב בעיניה שהתלמיד יוציא מהתיק את הדברים. לכאורה זה מובן מאליו, אבל למורים רבים קשה לנסח את הערך ההתפתחותי שמסתתר מאחורי הזמנה הזאת. התגובה של המורה כלפי התלמיד תהיה בהתאם לתהליך הבירור שהיא עשתה עם עצמה".

בן-דב חנוך: "נוצר מצב פרדוקסלי שהחברה שלנו רואה במורים ובהורים כוח שיכול לקלקל יותר מאשר כוח שיכול לתקן. אנחנו שואפים להחזיר להם את האמונה ביכולתם לתקן ולשפר. מבחינה פסיכולוגית יש צורך בכיוון כדי לגדול, והצורך הזה מאוד מוזנח בחברה שלנו. להורים ולמורים יש מחסור בכלים מתאימים; למידת השפה המגדלת מאפשרת להם לתת כיוון. זה דורש מהם לבדוק את הכיוון והמסרים שלהם, למצוא את המקום הפנימי ואת הכיוון שלהם, ואז הם יכולים להיות המצפן והמגדלור של הילדים. היום אנחנו לא נותנים משוב לילדים, לא מציבים להם תמרור ברור. זה נובע מפחד, בלבול ואשמה, שהם האויבים הכי מרים שלנו".

1 לבוב, א', וה' אלקיים, 2011. הורות מכיוון אחר: מאובדן דרך לכיוון מגדל, מהדורה ניסיונית.

סיכום המאמר נכתב בידי צוות פורטל מס"ע

תגובות (1)

02.09.18 נעמי אטיאס    |   רווחה מרכז הורים וילדים
אשמח לכל סיכום מאמר העולה באתר.