מס"ע - הווארד גרדנר
פורטל תוכן בהוראה והכשרת מורים
25.08.14 מאמר מלא   

הווארד גרדנר

מהמדור: תפיסות ותיאוריות פדגוגיות

הרפז, י' (2014). הווארד גרדנר. הד החינוך, פ"ח(6), 56-50.

שמו של פרופ' הווארד גרדנר יופיע בכל חמישייה פותחת של "המשפיעים הגדולים על השיח החינוכי בימינו". תאוריית האינטליגנציות המרובות שלו מתגלגלת כיום על כל הלשונות — לא רק של אנשי חינוך, אך אנשי חינוך היו הראשונים שקלטו את הפוטנציאל שלה וניסו ליישמה בכיתות. ההתלהבות של אנשי החינוך סחפה גם את גרדנר עצמו. הוא התגייס למחשבת החינוך ומאז הוא תורם לה רעיונות חשובים (בעיניי, חשובים יותר מרעיון האינטליגנציות המרובות) ומנסה להחזירה למסלול פדגוגי ואתי.

ב־1983 — לאחר שפרסם שישה ספרים ומאמרים רבים שלא זכו לתשומת לב מיוחדת — פרסם גרדנר את הספר Frames of Mind, ובו הציג תאוריה חדשה על האינטליגנציה האנושית — תאוריית האינטליגנציות המרובות. הספר טלטל את "אימפריית ה־IQ" (ביטוי של פרקינס, עמיתו של גרדנר) – אימפריה משגשגת מאז שאלפרד בּינֵה פיתח את מבחן האינטליגנציה הראשון כמעט מאה שנה לפני כן — ופתח את השער לתאוריות חדשות נוספות של אינטליגנציה.

גרדנר, 71, פרופסור במחלקה לפסיכולוגיה קוגניטיבית של אוניברסיטת הרווארד, תלמיד ביקורתי של פיאז'ה (ראו הד החינוך, דצמבר 2013), טוען בספר שלבני אדם אין אינטליגנציה אחת הנמדדת בסולם האיי־קיו, אלא שבע אינטליגנציות נפרדות הנמדדות בצורות שונות. לאחר כמה שנים הוא הוסיף אינטליגנציה שמינית (נטורליסטית), ושקל לתת הסמכה ל"אינטליגנציה" לכישרונות נוספים (לשם כך עליהם לעמוד בחמישה קריטריונים).

אחד התחומים שתאוריית האינטליגנציות המרובות השפיעה עליהם ביותר הוא החינוך. ההשפעה הייתה הדדית: אנשי חינוך נלהבים שהקימו בתי ספר ברוח התאוריה הסיטו את גרדנר מהעיסוק בפסיכולוגיה קוגניטיבית, שהיה עיסוקו הבלעדי, לחינוך. באחד מספריו הוא מספר ששנתיים לאחר שפרסם את התאוריה הגיעה אליו שיחת טלפון ממורָה מאינדיאנפוליס, שביקשה ממנו להיפגש אתה ועם חבריה המורים כדי לדון במשמעויות החינוכיות של תאוריית האינטליגנציות המרובות. עד אז הוא לא חשב כלל על המשמעויות החינוכיות של התאוריה שלו. גרדנר נפגש עם שמונה מורים (שנדחקו למכונית ונסעו במשך 14 שעות כדי לפגוש אותו); הם סיפרו לו על חלומם להקים בית ספר יסודי על בסיס האינטליגנציות המרובות. בית הספר — Key School — קם, גרדנר השקיף על תהליך הקמתו בהתפעלות והחינוך כבש אותו. מאז מנסים אלפי בתי ספר בעולם, גם בישראל, ליישם את התאוריה, וגרדנר עצמו מפרסם ספרים בחינוך, מנהל בשיתוף עם דייוויד פרקינס (ברשימת "המשפיעים" שלנו) את Project Zero — מרכז למחקרים יישומיים בחינוך באוניברסיטת הרווארד — ומעצב במידה רבה את השיח החינוכי של העשורים האחרונים.

***

בפרספקטיבה של שלושים שנה מאז פורסם ספרך Frames of Mind מה אתה חושב על תאוריית האינטליגנציות המרובות? האם השנים שעברו החלישו או חיזקו אותה? ואגב, כמה כישרונות כבר קיבלו ממך את התואר "אינטליגנציה"?

עבדתי על תאוריית האינטליגנציות המרובות במשך שנים רבות, אבל בינתיים עברתי לעסוק בעניינים אחרים, אולי חשובים יותר — מה פירוש הדבר להיות אדם טוב, עובד טוב ואזרח טוב. אפשר לקרוא על הנושא בספרים ובמאמרים שפרסמתי בתחום זה ובאתר www.thegoodproject.org (ראו מסגרת).

חקר האינטליגנציה מעסיק אותי פחות בשנים האחרונות, אך למרות זאת אני נאלץ לעסוק בו משום שאנשים מפנים אליי שאלות וחולקים עליי בעניין זה או אחר. תאוריית האינטליגנציות המרובות הייתה 15 דקות התהילה שלי. התאוריה ערערה את תפישת האינטליגנציה היחידה והאחידה הניתנת להערכה באמצעות מבחן אחד בכתב או בעל פה ופתחה את השער לתאוריות אחרות ולשיח פורה בתחום. הישגים לא מבוטלים.

כיום אנחנו יודעים הרבה יותר על מבנה המוח, ואין ספק שיש מרכיבים רבים, תת־אינטליגנציות, הכלולים בכל אינטליגנציה. לפני שלושים שנה כבר ידעתי שזה המצב, אבל היום יש הרבה יותר הוכחות. ואכן, לרשימה המקורית הוספתי אינטליגנציה אחת (נטורליסטית) ושקלתי שתיים נוספות (אקזיסטנציאליסטית ופדגוגית).

מנקודת המבט הנוכחית שלי הייתי אומר שצריך לעדכן את פרטי התאוריה ואולי לחשוב עליהם מחדש, אבל אני עומד מאחורי קווי המתאר הכלליים שלה.

באתר אחר שלי — www.multipleintelligencesoasis.org — אני מגיב על שאלות וביקורת, וקוראים יכולים להתעדכן בהתפתחות המחשבה שלי בתחום זה.

איך אתה מסביר את ההתקבלות המהירה של התאוריה ברחבי העולם?

התאוריה באמת זכתה לקבלה נרחבת בקרב אנשים שונים, במיוחד אנשי חינוך. היא גם התקבלה יפה בקרב הורים, ובמיוחד הורים שילדיהם ניחנו ביכולות יוצאות דופן או, להבדיל, בבעיות למידה. בתחום הפסיכולוגיה התקבלוּת התאוריה הייתה מעורבת (יש לי השערות על הסיבות לכך, אבל לא זה המקום לפרט אותן). אני גאה מאוד בספר Multiple Intelligences Around the World, שערכה ג'ה-קי צ'ן (Chen Jie-Qi), שבו 42 מחברים מ־15 מדינות בחמש יבשות מספרים כיצד השתמשו ברעיונות של התאוריה. כל מאמר ייחודי. כך שאני יכול לומר שהרעיונות של תאוריית האינטליגנציות המרובות פרטו על מיתרים נכונים בכל רחבי העולם.

לתאוריה יש גם מבקרים. פילוסוף החינוך ג'ון ווייט [ברשימת "המשפיעים" שלנו], למשל, הקדיש לביקורת שלו ספר קצר. המבקרים טוענים לרוב שאין לה הוכחות מספקות. איך אתה מתמודד עם הביקורת?

כתבתי באריכות בתגובה לג'ון ווייט ולאחרים. ראה בפרט את הספר Howard Gardner under Fire, שבו השבתי לכמה מבקרים, ובהם פרופסור וייט. יש ביקורות חשובות על תאוריית האינטליגנציות המרובות, ואני מקבל אותן ומנסה ללמוד אותן. הביקורת של ווייט אינה כזאת. הוא אינו מבין את אופי המחקר שלי ופשוט רוצה להמשיג את האינטליגנציה באופן שונה.

מה דעתך על "תעשיית האינטליגנציות" שהתפתחה בעקבות התאוריה שלך? אנשים ממציאים אינטליגנציות שונות (אינטליגנציה ספיריטואליסטית, ארוטית, עסקית) ומוכרים אותן לצרכנים המשתוקקים להיות אינטליגנטים יותר בתחום מסוים.

אני עצמי מעולם לא מסחרתי את הרעיונות שלי; הם נחלת הכלל ואנשים רשאים לעשות בהם שימוש. הבקשה היחידה שלי היא שאנשים לא יכריזו או ירמזו שאני עומד מאחורי השימוש שלהם בתאוריית האינטליגנציות המרובות. במקרה אחד נאלצתי לאיים בהליכים משפטיים כדי לעצור שימוש לרעה בשמי וברעיונותיי. זו אחת הסיבות שהתחלתי לעבוד בתחום האתיקה על השאלה מיהו אדם טוב. ראיתי שאנשים עושים שימוש לא הגון ברעיונות שלי והגעתי למסקנה שיש לי אחריות להוקיע את מה שאני מכנה "רשלנות מקצועית" בשימוש בתאוריית האינטליגנציות המרובות. אבל בשלב מסוים נדרשתי להחליט אם אני רוצה לעסוק בשיטור או להתקדם הלאה ולעבור לתחומי עניין אחרים. החיים קצרים ואני מעדיף להיות חוקר, לא שוטר.

***

החינוך הוא התחום הנלהב ביותר ליישם את התאוריה שלך. מה דעתך על יישומי התאוריה שלך בחינוך?

אני מושפע עמוקות מאנשי חינוך בכל רחבי העולם שהשתמשו ברעיונות שלי. במקרים רבים הם יישמו אותם בדרכים חדשות שמעולם לא היו עולות בדעתי. כאשר שואלים אותי אני תמיד מדבר על שתי ההשפעות החינוכיות החשובות ביותר של התאוריה: א) התאמה אישית: לדעת כמה שיותר על כל לומד וללמד או לטפח או להכשיר אותו בדרכים שמתאימות לו ומאפשרות לו להראות מה הבין; ב) ריבוי: להחליט מה חשוב ללומד להבין, ואז להציג זאת בדרכים רבות, כלומר להפעיל אינטליגנציות שונות. הגישה הזאת גם מראה מה פירוש להבין משהו לעומק. אם יש לנו הבנה טובה, אנחנו יכולים להציג את הידע בדרכים רבות, כלומר להשתמש בכמה מן האינטליגנציות שלנו.

למרבה ההפתעה, תאוריית האינטליגנציות המרובות שלך אינה ממלאת תפקיד מרכזי בספרים שכתבת על חינוך — The Unschooled Mind או The Disciplined Mind, למשל. מדוע?

זו טענה מעט מוגזמת. בספרים שלי בתחום החינוך, לרבות בספר האחרון — The App Generation — אני כותב בקביעות גם על התאמה אישית וגם על ריבוי. אבל אתה צודק שישנן סוגיות רבות שרעיון האינטליגנציות המרובות אינו נוגע להן — ולכן איני מנסה להכניס אותו באופן מאולץ לתוך כל מה שאני כותב.

הספר החשוב ביותר שכתבתי בתחום החינוך הוא The Disciplined Mind, ושם אני מדגים כיצד להשתמש באינטליגנציות מרובות להבנה של נושאים חשובים כמו תורת האבולוציה או אירועי השואה. למרבה הצער, הספר לא זכה לתשומת לב רבה כמו ספריי העוסקים ישירות בתאוריית האינטליגנציות המרובות. אולי הייתי צריך לקרוא לו Multiple Intelligences and the Disciplined Mind.

האם ישנן אינטליגנציות שהן חשובות יותר ללמידה מאחרות? האם אינטליגנציות אחדות חשובות יותר בשוק העבודה של ימינו?
לאורך הדורות, האינטליגנציות החשובות ביותר היו אלה שמילאו תפקידים מרכזיים בשינוי חברתי. בחברות מסורתיות היו האינטליגנציה הנטורליסטית והאינטליגנציה הגופנית־תנועתית חשובות מאוד. במאה התשע עשרה הוקירו מאוד את האינטליגנציה הלשונית. בתחילת המאה העשרים ואחת יש הערכה גדולה לאינטליגנציה הלוגית־מתמטית. כשמחשבים ורובוטים ינהלו את העולם (בתקווה שלא יחסלו אותו) תגבר אולי חשיבותן של האינטליגנציות הקשורות באמנויות.

האם יש התאמה טבעית בין אינטליגנציה חזקה לבין נטייה לממש אותה? אדם עשוי, למשל, להיות בעל אינטליגנציה מוזיקלית חזקה, אך לעסוק בתחום המצריך אינטליגנציה אחרת שלו, פחות חזקה.

אין ספק שרוב בני האדם מעדיפים להשתמש באינטליגנציות החזקות שלהם — בין שהן תוצר של גנטיקה מוצלחת ובין שהן תוצר של תרגול או של שניהם. אבל אין הכרח בכך. אצלי, למשל, האינטליגנציה המוזיקלית הרבה יותר חזקה מן האינטליגנציות הקשורות באמנויות החזותיות, אבל לאורך השנים הקדשתי לאמנויות החזותיות לא פחות זמן מאשר למוזיקה. זו בחירה שעשיתי. אשתי חזקה בהרבה באמנויות החזותיות, אבל עוסקת יותר במוזיקה. שוב, זו הבחירה שלה.

מה החינוך צריך לטפח — את האינטליגנציות החזקות או את האינטליגנציות החלשות?

הבחירה להתמקד באינטליגנציות חזקות או חלשות היא תולדה של שיפוט ערכי. אני יכול להצדיק את שתי הבחירות. לדעתי, בראשית החיים כדאי לנסות לפתח את האינטליגנציות במידה שווה. עם השנים (בגיל ההתבגרות) כדאי להתמקד באינטליגנציות החזקות יותר. באופן כללי, קל יותר ללכת עם האינטליגנציות החזקות ולכן יש להציב פה תמרור אזהרה: "יש לטפח את כל קשת האינטליגנציות!". כדי לחזק את האינטליגנציות החלשות יש להקדיש יותר שעות הוראה ולהשתמש באמצעים טכנולוגיים.

האם יש בתי ספר המיישמים היטב את התאוריה שלך ויכולים לשמש מודל?

אני לא תומך בבתי ספר מסוימים. אני מפנה את המעוניינים לספר שערכה ג'ה־קי צ'ן על אינטליגנציות מרובות ברחבי העולם ולספר של מינדי קורנהאבר (Kornhaber) על אינטליגנציות מרובות; היא ועמיתיה חקרו 41 בתי ספר שמתמקדים ברעיון. וכמובן גם לכתביי שלי, במיוחד ל־Multiple Intelligences: New Horizons.

יש מרכיב תורשתי באינטליגנציות, והסביבה המשפחתית משפיעה עליהן בחוזקה. האם לבית הספר נשאר מה לעשות, האם הוא יכול להשפיע על האינטליגנציות שהילדים מביאים מהבית?

בוודאי. בתי הספר יכולים ועושים זאת בפועל — באופן שיטתי ומודע ובאופן אקראי ולא מודע. מה שחשוב הוא שבתי ספר יכירו במסרים שהם משדרים, בכישורים שהם מטפחים, ובאלה שהם מזניחים. מובן שהורים, קרובי משפחה, חברים ומוסדות אחרים (מוזיאונים, תנועות נוער, מועדוני ספורט, התקשורת וכו') תורמים אף הם לפיתוחן של אינטליגנציות, בכוונה ובאקראי.

באינטליגנציות מפותחות היטב אפשר לעשות שימוש רע. פיתוח אינטליגנציות אינו מטרה חינוכית כשלעצמה.

נכון. בהקשר החינוכי יש לשאול תמיד "לשם מה?" אינטליגנציה לשונית יכולה לשמש לכתיבת שירה נהדרת וגם להתססה מרושעת. אינטליגנציה בין־אישית אפשר לרתום לעזרת אחרים וגם כדי לתמרן אותם ולשלוט בהם. לא מספיק לפתח אינטליגנציות — גם לנלסון מנדלה וגם לסלובודן מילושביץ' הייתה אינטליגנציה בין־אישית למכביר. ההבדל ביניהם נעוץ בדרכים שבהן הם ניצלו את האינטליגנציות החזקות שלהם.

***

איך היית מגדיר את מטרות החינוך בימינו? עד כמה הן צריכות להיות מושפעות מן ההקשר שבתוכו אנחנו חיים — גלובליזציה, כלכלת ידע, דמוקרטיה וכו'?

התייחסתי לשאלה זו בשלושה מספריי. בספר The Disciplined Mind טענתי בזכות חשיבות השליטה בכמה דיסציפלינות מרכזיות, שהדרך הטובה ביותר להשיגה היא לימוד מעמיק של רעיונות מפתח. בספר Five Minds for the Future תיארתי את חשיבותן של שלוש יכולות קוגניטיביות (התודעה הממושמעת, התודעה הממזגת, התודעה היוצרת) ושל שתי יכולות מכריעות בתחום יחסי האנוש (התודעה המכבדת והתודעה המוסרית־אתית — ראה את תשובותיי על השאלות הראשונות).

בספר The App Generation, שחיברתי במשותף עם קייטי דייוויד, בחנתי כיצד הלמידה עשויה להשתנות בסביבה דיגיטלית — אם באמצעות פתיחה של ערוצי מחשבה, חקירה ופעולה רעננים, ואם, מנגד, ביצירת תלות (בעייתית) באפשרויות המוגבלות שמציע המכשור הדיגיטלי.

אין שום ספק שהרעיונות שעלו בספרים האלה יושפעו ממה שמתרחש בקהילות ספציפיות ובעולם בכללותו. אבל לא צריך לזנוח כל אחד מן הרעיונות הללו רק בגלל שינוי בנסיבות הקיימות או לחלופין להתמקד בלעדית באחד מהם רק משום שהוא נראה כרגע אופנתי במיוחד.

למשל, העולם הדיגיטלי — הרשת, המדיה החברתית וכו' — מעורר שאלות חדשות הנוגעות ליכולת לקבוע מה נכון. מצד אחד, שפע המסרים (שרבים מהם מפוקפקים) עלול להקשות עלינו בטווח הקצר לגלות את האמת. מצד אחר, כמעט בלתי אפשרי היום להסתיר מידע לאורך זמן (כפי שיעידו ויקיליקס ואדוארד סנודן), ולכן מי שמוכן להקדיש לכך זמן — סיכוייו לגלות את האמת גדולים מאי פעם.

האם הטכנולוגיה משנה או עתידה לשנות את החינוך בדרכים מהותיות?

אני חושב ששלל החידושים הדיגיטליים (חומרה, תוכנה, אינטרנט, רשתות חברתיות) מייצגים את השינוי הגדול ביותר בתרבות העולמית מאז המצאת הכתב לפני 3,000 שנה והדפוס לפני 700 שנה. בדומה לכתב ולדפוס, יחלוף עוד זמן רב לפני שנוכל לאמוד כראוי את טבעם והיקפם של השינויים בחינוך.

באופן כללי, לחינוך הדיגיטלי יש פוטנציאל אדיר. כל כך הרבה ידע נגיש לנו עכשיו! כמו כן, אפשר להתאים את החינוך הרבה יותר טוב משהיה אפשר בעבר. קורסים אקדמיים פתוחים לקהל הרחב (MOOC) יאפשרו לאנשים מכל העולם לתקשר עם חוקרים בולטים וללמוד מהם וליהנות מהרצאות ומצגות ברמה גבוהה. אבל אסור בשום אופן להניח שהטכנולוגיה תוכל אי פעם להחליף אינטראקציה אנושית, במיוחד לא בחינוכם של אנשים צעירים.

בני אדם זקוקים למודלים לחיקוי — בעיקר אם אנחנו רוצים שיהיו לנו אנשים טובים, עובדים טובים ואזרחים טובים. בני אדם הם שצריכים להכריע מה יילמד, והם שצריכים להחליט על היעדים שהחינוך יכוון אליהם. אם ננסה להחליף לחלוטין בני אדם בטכנולוגיה, נקבל דיסטופיות מהסוג שאלדוס האקסלי ("עולם חדש מופלא") וג'ורג' אורוול (""1984") חזו במאה הקודמת, או קרוב יותר לימינו — דייב אגרס ב־The Circle.

תוכל לשרטט את קווי המתאר של בית ספר טוב?

אני חושב שיש הרבה סוגים של בתי ספר טובים, ואני לא רוצה ליפול בפח של תיאור בית ספר טוב אחד ויחיד. בספרי The Disciplined Mind אני טוען שבכל מדינה בגודל סביר צריכים להיות בין שישה ל־12 מסלולי חינוך, מגן חובה ועד לתיכון, שלכל אחד מהם מערך יעדים, פילוסופיה חינוכית ואמצעי הערכה משלהם. האזרחים צריכים להיות מסוגלים לבחור את המסלול המתאים לילדיהם ואפשרויות הבחירה צריכות להיות זמינות בכל המדינה. כך, למשל, מסלול אחד עשוי להיות פרוגרסיבי יותר (נאמר, להתמקד בשאלות ובדרכי התמודדות אתן) ומסלול אחר עשוי להדגיש אוריינות תרבותית (ספרים שכולם צריכים לקרוא ולהיות מסוגלים לדון בהם). מכאן שאיני סבור ששר החינוך צריך לאמץ מודל יחיד של "בית הספר הטוב ביותר" — אפילו במדינות קטנות בהרבה מארצות הברית. היעדים, הערכים והשיטות שאליהם אני מתייחס צריכים להיות נגישים על פני קשת של אפשרויות בחירה.

***

מה אתה עושה היום? איזה פרויקט מחקרי מעסיק אותך?

את רוב מרצי האינטלקטואלי אני מקדיש היום לחקירה אמפירית של האמנויות והמדעים החופשיים במאה העשרים ואחת. בעזרת צוות מחקר נהדר, אני מתכנן לחקור ביסודיות בין שישה לעשרה קמפוסים מגוונים בארצות הברית. אנחנו רוצים לגלות את "המודלים המנטליים" של אוכלוסיות שונות במכללות ובאוניברסיטאות שנחקור; לראות מאילו בחינות המודלים האלה מתיישבים זה עם זה או סותרים זה את זה; ואילו תכניות וגישות חינוכיות מצליחות יותר מאחרות לגשר על הפערים בין התפישות השונות שמביאות אנשים לבלות ארבע שנים מחייהם בסביבה משולבת של לימודים ומגורים.

את שאר האנרגיות שלי אני מקדיש בעיקר לבדיקה ולביסוס של מגוון ה"טובים" שחקרנו במסגרת "פרויקט הטוב" (ראו מסגרת בעמ' 55). המחקר הזה נמשך. אבל אנחנו גם מקדישים לא מעט משאבים לפיתוח תכניות שיוכלו להביא תועלת בסביבות מוסדיות שונות ולקשירת קשרים אסטרטגיים עם ארגונים אחרים שמנסים אף הם להנחיל את הידע, הכישורים והערכים הדרושים כדי להיות עובדים טובים, אזרחים טובים ובני אדם טובים.

תרגם מאנגלית: יניב פרקש

שליחת תגובה

  (הכתובת לא תוצג באתר)
בטל שלח